אני כבר שעה מול ההודעה שלך, ליר, מלבטת אם לענות, לחשוף, משהו בהודעה שלך כזה סוחף שאני יכולה להרגיש עד פה את האש, את החיוך המסופק הזה של אחרי. אז זהו שלפני כמה חודשים מצאתי עצמך במצבך. נשואה+1, אוהבת את בעלי, לא נישאתי צעירה, עברתי די, בחיי, זה ל א בא מחסר.. אני לחלוטין מזדהה עם תחושת המסטיות, ככה גם אנחנו הרגשנו. זה בכלל התחיל עם זה שנינו שאלנו את עצמנו ואח"כ גם אחד את השני, מאיפה אנחנו מכירים?! אני אקצר את העניין, כדי לספר לך, שאחרי הסחפות קלה (נשיקה קלה, חיבוק), שעד היום מחמם אותי להזכר בזה, החלטתי לעצור את העניין. בכאב. אני עדין רואה אותו מפעם לפעם, אוהבת אותו בכל ליבי ויודעת שזה הדדי. אבל במקרה שלנו (ואני מדגישה שלנו, ואין לי כוונה לומר לך על שלך דבר שאיני יודעת), החלטתי שהמחיר יקר מדי. זה כואב, אבל זה גם סוג של בחירה. אמרתי לו שאני מחכה לפגוש אותו בגלגול הבא, כמו שהוא, אני כבר אבוא מאוהבת
ולנוני- בחיי שאני מעריצה אותך, על החוזק ועל הפרספקטיבה:)
|
תוכן התגובה:
|