לפני שנה וחצי בערך, חברה שלי נורא טובה, באה אליי עם בעלה, אהוב נפשי גם כן, ושלושת ילדיה. היא ביקשה ממני שנלך לטיול, וסיפרה לי בדיוק את ההודעה שלך. ממש בול. רק שהיא היתה כבר עוד שלושה צעדים קדימה. בריחות קצרות לזיונים של אש סוחפים באמצע היום, טלפונים בלילה ומה לא. כמו שאמרתי, אני אוהבת אותה, ואת בעלה אהבת נפש. קודם כל היה לי עצוב כמו אבן בגרון, כמו תהום. אחר כך אמרתי לה, והיא עוד לא היתה שם, אבל היה לי חשוב להגיד לה את זה אז, ואני אומרת את זה גם לך. אהובה שלי, אני מאמינה שאפשר לצאת מתוך בגידות, אבל זה יהיה חייב לעבור בשלב מסויים דרך אישך. מיותר לציין שגם היא דיברה בדיוק כמוך על הקשר עם בעלה, ועל האהבה לשניים. היא אמרה לי אז, שאת האהוב היא מרגישה כל הזמן פיזית בתוכה, אבל לא יכולה לדמיין ביכלל חיים בלי בעלה ולפרק מישפחה, ואם בעלה ידע אין סיכוי שהוא יישאר. אני שומעת גם ממך ליר יקרה שייש הרבה בליבך בקשר עם בעלך, ואת לא נותנת לזה מקום. אם את כאן, את בוודאי אם, מה קרה לכם אחרי שנולדו/ נולד, הילד/ ילדים. איפה איבדתם אתכם? כזאת התאהבות , נראה לי חייבת לבוא מתוך האובדן הזה שלא כל כך נותנים עליו את הדעת, או לא כל כך מתאוששים ממנו. אם את ובעלך באמת כאלה חברים טובים, אני לא ממש יודעת איך אפשר להתגבר על כזה דבר, בלי החבר הטוב שלך, בעלך. אז אמרתי לה, שאני יודעת יקירה שלי שזה יהיה לו הכי קשה בעולם, אבל הוא מספיק חבר שלך כדי להיות שם איתך. מה היה? מה עכשיו? אחרי כמה זמן שהטרוף החל לפנות מקומו לקושי נורא גדול, היא שיתפה אותו, את בעלה. הם החלו טיפול משותף, הפרידה מההוא היתה קשה מנשוא. בעלה היה איתה שם. עם נפשו הקרועה. עם נפשה המדממת. הם דיממו אחד על השני, שנאו, כעסו, אהבו, נחרדו, נפרדו, נרעדו, געשו, התרחקו, התערבבו. תהום של רגשות. הם יצרו, ועדיין יוצרים את עצמם מחדש. הם במקום כל כך בטוח ושקוף ומובן עכשיו. כל כך הרבה דברים יצאו לאור, התאווררו. זה תמיד יישאר, הבגידה הזאת. כעוד אחת מהמהמורות של החיים שנזדמנו בדרך, והם, יד ביד, בקושי ובכאב, צלחו אותה ביחד. אני לא חושבת שאפשר למנוע את זה, אני לא שופטת אותך, אני רק אומרת לך שקיבלת מראה רחבה הרבה יותאר מ"התאהבות". קיבלת מראה על עצמך, על אובדנים שלא עובדו, על דיבורים שלא דוברו, על התרחקות שלא בוררה עד הסוף. מראה על חלקיות, על חוסר שלמות. שלכם, ושלך. את יכולה להיסחף במערבולת הזאת, ולהסתחרר כל כך, ואת יכולה לנסות להביט טיפה ממרחק ולנסות להבין מה זה אומר לך, למה הסכמת לזה ליקרות, ובוודאי, מה את עלולה לאבד שם. אולי את את עדיין לא במקום הזה של ההתבוננות, רק של ההיסחפות, אבל.. שאלת, אז אמרתי. נשיקות, וחיבוק מחזק כל כך, זה קשה קשה. .
|
תוכן התגובה:
|