|
23/7/2004 11:27
|
ליר
|
מאת:
|
|
הי יקרות.
|
כותרת:
|
מיכל, שוב תודה לך. זה לא הקטע האבהי. אפילו שהוא מבוגר ממני לא מעט הוא ילדון. גם אין לי צורך בקטע כזה. יש לי איזשהו צורך ואני לא יודעת מהו עדיין. בהחלט אעזר באיש מקצוע. תודה על הכל.
אפרתי אהובה.. שתקתי כי למרות שידעתי שזה יקרה.. היתה לי קשה הידיעה שכ"כ בקלות.. (-: אני מבינה מה את אומרת, ונוטה להסכים איתך מאוד. אני בהחלט לא מתכוונת לברוח מזה. מאוד רוצה להבין בדיוק למה זה קורה, מה היה לא נכון. חושבת שיש לי אפילו מושג פה ושם, אבל עוד לא סגורה על עצמי לגמרי. בינתיים הלבבות של שנינו נכנסו עמוק אחד בשני, וכבר התחלנו לדבר על הסוף בגלל שזה כבר מסובך בבית, ורק ילך ויעשה יותר ויותר מסובך וקשה. אבל אז הוא אמר שהוא לא יכול לוותר עלי עכשיו. ככה שהאחריות שוב (כרגיל) תהיה עלי... אני נעה בין אושר מדהים, משהו עוטף וענק, לבין בושה, לבין פחד, בין מי אני מה אני והרבה מאוד למה. אוגרת כוחות לקראת העבודה שתצטרך להעשות כאן. רוצה לתחום אותי בזמן, אבל כמו שחברה יקרה מאוד אמרה לי- חייבת למצוא את הנקודה, את הצורך ממש, וללכת לטפל בו. אתמול ישבנו והסתכלנו אחד על השניה דקות ארוכות ארוכות משני צדדיו של שולחן עמוס באנשים. פשוט יכולתי לראות אותו פותח עוד דלת בלב מרובה המעצורים שלי.. ונכנס. אח"כ להצמיד את השפתיים הרגיש כאילו זה משהו שחיכיתי לו שנים. הדלת היתה פתוחה, ואני כולי הייתי. לא בטוחה שזה משהו שקרה לי בעבר. יכול להיות שסתם לא זוכרת. לא נוח לי לכתוב כאן, ויש סיכון לעשות את זה במייל. צריך לחשוב. תודה עליך!!! מדהימה. את כ"כ מלמדת. לא רק בקטע הנוכחי, כל דרך המחשבה המקבלת והבאמת לא שיפוטית. מקווה שאת ככה גם עליך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|