זה פשוט הרבה יותר נוח, וקל. הרבה יותר קל, כמו שכתבת, להתחפר בעלבון. במסכנות, בהרגשת הרחמים העצמיים. את (כאילו) לא מצפה לכלום מהסביבה, וגם (כאילו) לא מתאכזבת, כשלא מתייחסים לעלבון שלך. עלבון זה לאכול את עצמך מבפנים מבלי להקרין (כאילו) על הסביבה. לא חשבתי על זה קודם, אבל באמת כעס זה רגש יותר אקטיבי - דורש פעולה. אולי זו גם תשובה חלקית לסאלוש? בגלל זה עלבון=נשי, כעס=גברי?
גם אני מבלי לתת על כך את הדעת משתדלת להבין - למה. למה אני נעלבת, ממה בדיוק וממי, ומנסה להעביר את זה לפסים מעשיים. אכן, ההורים קשורים בזה הרבה...
ולפותחת הדיון, למה לא, חופשי, תיעלבי :-) את הרי צודקת. ואז תחשבי באמת, מה יוצא לך מזה. הרי את אבא שלך לא תשני. גם אם סדר העדיפויות שלו נראה לך מוזר, את הרי לא תהיי זו שתשני אותו. תני לו לחיות את ההחלטות שלו, תשמחי שבסופו של דבר הוא כן פירגן לעצמו חופש וטיול, ותהיי סמוכה ובטוחה שגם אתכם הוא ישמח לראות בבוא היום. גם לי יש אבא עם שיקולים קצת מוזרים, ואני אוהבת אותו ככה. הוא חמוד במוזרות שלו :-) ונדמה לי שגם הוא מודע לזה.
נועה
|
תוכן התגובה:
|