ובאופן פראדוקסלי, מרגיש לי כאילו אני הולכת לכתוב סיפור לידה.... אבל איך נומר- לא בדיוק לידה....
בכל אופן, אתמול יובל נרדם ב- 11:15 וקיוויתי שישן עד השעה 14:00 כהרגלו. אבל הוא התעורר כבר אחרי שעה וחצי, ברבע לאחת, מה שקצת הלחיץ, כי היו יותר מידי שעות להעביר עם הילד בצום.
בשעה 13:30 הוא כבר התחיל להיות קצת עצבני, ולדרוש, אמאמאאמ (שזה כמובן אוכל), אז ירדתי איתו לשחק בגינה. הוא היה רגוע כל הטיול, שיחק, ראינו (שוב) חתולים, סבתא הגיעה וקנתה לו ספר. היה בסדר גמור.
מכאן בשלוש וחצי נסענו לאסותא בפ"ת.
איך שהגענו לשם הילד נעשה עצבני, מייד הבין שמפה לא ייצא לו טוב וכמובן שנצמד אליי.
הוא בכה כשתשאלו אותי עליו, וכשראה את האחים והמיטות, ובכה כששמו לו סרט זיהוי על היד, וכששקלו אותו. בכה שהלבשנו לו פיג'מה של בי"ח ומדדנו לו חום בטוסיק.
כל הזמן חשבתי על האפרוח הקטן שלי, נמצא במקום זר, לא מוכר, המון אנשים וריחות וקולות אחרים- הוא היה מאוד מפוחד.
רגע של רגיעה הסתמן בחדר המתנה לניתוח. היו שם עוד 2 פעוטות כמוהו- ואחד אפילו צחק כשאמא שלו שרה לו שירים. ואז גם נכנסה סבתא אחת וחייכה אליו- והוא לרגעים נרגע.
הוא צחק כשהראיתי לו שכולם כאן חובשים כובע ירוק על הראש, ונעליים כחולות (זה כיסויים של חדר ניתוח), כולם כולם כולל אמא.
אבל אז הגיע הרופא עם הסטטוסקופ שלו- שזה משהו שיובלי ממש לא אוהב- והתחיל שוב הבכי והלחץ.
ואז הגיעה גם הרופאה המרדימה שהביאה לי את הסעיף.
למה כשרואים ילד זר בוכה, ועוד על הידיים של אמא שלו, עדיין צריך לגעת בו כדי כביכול להרגיע אותו?, למה?. האם אנשים מבוגרים אוהבים שאנשים זרים נוגעים בהם?
הרופאה הזו טרחה להכניס לו יד מתחת לחולצה כדי ללטף לו את הגב. כמובן שהוא נורא נלחץ מזה. אבל אני מרוצה מעצמי שאמרתי לה "תעזבי אותו, זה לא נעים לו, הוא לא אוהב את זה".
ואז הלכנו לחדר ניתוח. זה חדר מלחיץ. מיטה קטנה של ניתוח לילדים. ה-מ-ו-ן מכשירים מסביב וכל מיני צינורות וציודים ואורות. זה גם היה הרגע שלי שבו אני נלחצתי. עד אז הייתי יחסית רגועה מאוד.
ואני עדיין מראה ליובל את כל האנשים המצחיקים עם הכובעים הירוקים על הראש....
הושיבו אותנו על כיסא נוח, סמוך למרדימה, והיא שמה עליו את מסכת ההרדמה.
כמובן שהוא בכה, והשתולל, ובעט בה כל הזמן,,,והיא אומרת לי- דברי אליו...ואני נאלמת, מביטה בעיניו היפות, מחכה לרגע שיישן כבר...מתקשה לומר משהו בכלל...ומנסה רד אליינו אוירון...כמעט צוחקת בהיסטריה כי הוא בועט בה כ"כ ...ואז הוא נרפה, עיניו נעצמות והמרדימה פוסקת "לאלונקה", אמא נשיקה ולהתראות.
ואני לרגע לא מבינה- זהו?, עכשיו ללכת?
ובדרך האחות אומרת לי "היה קצת קשה" ואני "כן" והיא "לא נורא, הם לא זוכרים אח"כ שום דבר" ואני מביטה בה "איך א-ת יודעת?" והיא מופתעת "אנחנו נותנים חומר מיוחד"
ואני נשארתי תוהה, מה באמת הוא יזכור אח"כ.
ובחדר המתנה, כמו בלון שהוציאו לו את האויר, אני צונחת על הכיסא. מחכים לי שם בעלי ואמא שלי.
ואמא שלי אומרת, שאז בגיל 4 בניתוח פוליפים שלי, כשהתעוררתי אמרתי לה שחתחו לי את הגרון....
3/4 שעה עוברת, וקוראים לי לחזור.
יובל בוכה נורא. לא רגוע לא מוצא עצמו, לא מוצא תנוחה. ולידיינו עוד ילד ואמא. גם הוא בוכה כ"כ.
לא מכאבים מסבירים לי, אלא כתוצאה מהיציאה מההרדמה.
ואח"כ הלכנו למחלקה לעוד שעתיים וחצי. נתנו לו חלב והוא נרגע, ונרדם.
בינתיים הגיעו גם ההורים של בעלי, וכולנו מביטים במלאך היפה הזה, התשוש, ישן במיטה גדולה.
עוד בדקו אותו לפני שהלכנו, והוציאו אינפוזיה- והעירו והטרידו, אבל בסך הכל, היה בסדר- העיקר חזרנו הביתה.
הלילה עבר שקט- חוץ מהתעוררות אחת בה הסתפק במוצץ.
התעורר בשש לחלב ואקמולי, וחזר לישון עד תשע.
בתשע התעורר וחייך, ושיחק כרגיל והיה מקסים כזה, מקסים ונהדר ומתוקי.
לא נראה סובל מכאבים, לא נראה שהמדבקות ששמו לו שם (במקום תפרים) מפריעות לו לתנועה.
זהו. נראה לי עוד קצת חלשלושי, אבל בסה"כ בסדר גמור.
ואני, שמחה שנכנסתי. לפני, בעלי גם חשב שאני זו שצריכה להיכנס "גם בשבילך" הוא אמר "אנחנו חיכינו הרבה שעות בחוץ בלי לדעת מה קורה, וזה לא היה מתאים לך".
צודק 100%.
תודה לכולכן על הדאגה והליווי.
יונית.
|
תוכן התגובה:
|