מהתיאור שלך בהחלט נשמע שהתפתחות השפה של רום נמצאת בתחום הנורמה. מצד אחד, הייתי ממשיכה להיות קשובה לאינטואיציות האמהיות שלך, כי (כמו בכל דבר הקשור בגידול ילדים) אין כמותן ואין לזלזל בהן. מצד שני, הייתי בהחלט מחכה מעט על מנת לראות אם ממשיכה להיות התקדמות הדרגתית (גם אם איטית) בנושא. הייתי ממליצה לך אפילו לנהל רישום של מלים חדשות שאומר או דרכים חדשות בעזרתן הוא מנסה להביע את עצמו. לפעמים הרישום המסודר הזה עוזר לנו לראות דברים שלא שמנו לב אליהם (ובטח ובטח שהוא יעזור לך לעקוב אחר ההתקדמות שלו). מעבר לכך, עושה רושם שאתם באמת רגישים ויודעים לשים לב לפרטים הנכונים - שמיעה, הבנת שפה, הבנת הוראות, הנאה מסיטואציות תקשורתיות וכו'.
לגבי השימוש בג'יבריש - למרות שאני מסכימה איתך בהחלט כי ההתפתחות, על כל תחומיה, מלווה בעליות, ירידות (לצורך עליות...) וכמובן -מישורים, נשמע לי דווקא שהשימוש שלו בג'יבריש הוא לא ממש נסיגה התפתחותית, אלא להפך (אלא אם כן זה משהו שהוא היה עושה פעם והפסיק ועכשיו חזר לזה). את מתארת את השימוש בג'יבריש כחוויה סופר-תקשורתית. נשמע שלרום בהחלט יש מוטיבציה לנהל אתכם שיחה ולהיות בקשר באמצעות הערוצים השפתיים, והשימוש בג'יבריש מאפשר לו לעשות את זה בדרך שלו. זה נהדר! בהחלט הייתי נענית לזה ומנסה לענות לו בהתאם לסיטואציה.
רציתי להתיחס לזה שכתבת שהיית מעונינת שרום יהיה מסוגל להביע את עצמו כשיוולד לו האח הקטן. אני מניחה שכשאת חושבת על זה את מתכוונת לכך שהוא יוכל לתאר רגשות שעולים אצלו נוכח המאורע. אם אכן כך, הייתי בהחלט מנמיכה צפיות... כל ילד בו שנתיים, גם המילולי ביותר, יתקשה מאד לתאר רגשות ומצבים המעלים בקרבו אמוציות חזקות. המקומות הרגשיים הם לרוב האחרונים בהם ילדים מצליחים לבטא עצמם בצורה מילולית. הם יבטאו את עצמם באלף ואחת צורות שונות לפני שיצליחו לעבור לערוץ השפתי (המשלתי את זה פעם, באחת מתשובותי כאן, לאדם בוגר המשתמש בשפה שניה. גם לנו קשה מאד לבטא את עצמנו בשפה זרה במקומות הרגשיים האלה). לכן - אל תצפי ממנו, גם אם תהיה קפיצה משמעותית בהתפתחות השפה שלו, להגיד לכם מה עובר עליו ואיך הוא מרגיש. חשוב להיות קשובים לרמזים הלא מילוליים שלו ובעיקר לשתף אותו מאד בכל ההתרחשויות החדשות, המרגשות וה- לעתים - לא פשוטות שיעברו על כולכם.
בקשר להמלצה של הרופאה שלכם לעשות לו קצת "טיזינג" ולא לתת לו את מה שאתם יודעים שהוא רוצה, פשוט כי אתם מכירים אותו כבר כ"כ טוב - לא הייתי פוסלת את זה על הסף, אבל צריך, כמובן, להתיחס לזה מאד בזהירות (ונשמע שאת אכן מאד רגישה בנושא). זו מלכודת שהורים רבים נופלים אליה. אני לא חושבת שהרופאה התכוונה ממש לתסכל אותו ולא לתת לו את מה שהוא רוצה אלא אם כן הוא אומר את המילה המדויקת... (אני לפחות מקווה שהיא לא התכוונה לזה). מה שקורה להרבה הורים, הוא שהם מכירים את הילדים שלהם, את הרוטינות שלהם ואת הצרכים שלהם כל כך טוב (שזה, כמובן, נהדר) שהם יכולים לצפות מה הילד רוצה עוד לפני שהוא מבקש. כאן, כמובן, עלולה להתעורר בעיה מסוימת, שכן בנוסף לשימוש בשפה בצורה חברתית (שיתוף בחוויה, שיחה וכו') אחד מגורמי המוטיבציה החזקים והראשוניים ביותר לדבור הוא הרצון למלוי צרכים (אוכל, שתיה, משחק מסוים וכו'). ברגע שהצרכים הללו מתמלאים גם בלי הצורך לדבר, יש ילדים מסוימים (ושוב - לא כולם) שזה עלול לפגוע ברמת המוטיבציה שלהם לדבר. זה, למעשה, הרציונל מאחורי דבריה של הרופאה שלכם. מעבר לכך, לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה הילדים שלנו רוצים, ופתאום, כשאנחנו עוצרים לרגע ומקשיבים להם (ואני מתכוונת ל"להקשיב" לא רק למילם שהוא מנסה להגיד, אלא גם למחוות גופניות, או כל דרך אחרת בה הוא מביע את עצמו) - אנחנו עשויים להיות מופתעים... השביל, כמובן, הוא מאד דקיק ועדין... אבל בהחלט יש מקום למצוא את האיזון בין לתת לו מיד משהו, עוד לפני שביקש (שימי לב איך זה אצלכם. יש הורים שקופצים כשהם רק רואים את הילד שלהם מחפש משהו בעיניו, וזה בהחלט בעיתי, כי אז הילד אפילו לא קיבל הזדמנות ליזום פניה או בקשה כלשהי) לבין לתסכל אותו עד שיגיע לרמה כזו שהוא פשוט יתייאש מכם... אני מגזימה, כמובן, רק על מנת להבהיר לך מהם שני הקצוות.
מקווה שלא העמסתי יותר מידי פרטים... אשמח לעזור אם יש לך עוד שאלות.
ליאתה.
|
תוכן התגובה:
|
