מה את עושה עם התקפי הבכי? האם את מאפשרת לו לבכות? אני עברתי תהליך לא פשוט עם עצמי לאחרונה, עד שהבנתי עד כמה אני בעצם עושה הכל כדי לרסן את הבכי ולא לתת לו להתפרק.איל (בן שנתיים אוטוטו) התחיל לפתח לפני כחודשים מעין התקפות זעם, בעיקר בלילות. יש לציין שכל הבית נכנס להיסטריה קלה ומעיקה, לילות בלי שינה וחרדה כוללת. בשלב מסויים, זה עבר לימים ולהתקפות בכי ארוכות מאוד. זה גם השלב שהבנתי שאני חייבת לאפשר לו לבכות ואפילו לעודד את זה. שדיכוי הבכי מביא עוד בכי, משהו מתמשך שלא יכול להיגמר, כי הוא עוד לא הוציא את כל הדמעות שהוא צריך.
חייבת לציין שמאז שעיכלתי את זה, כל העניין קיבל פרופורציות אחרות לגמרי. אני יודעת שעוברת עליו תקופה עמוסה, הוא גדל כל כך כל הזמן- החיים באים עליו, עם כל האושר, התענוג, הקושי, הפחד, אינסוף אינפורמציה יומיומית. הוא חייב לבכות את זה, כרגע בערך פעם ביום או יומיים.
היום, אפילו, עשיתי משהו שהיה לי לגמרי מוזר, וגם מובן- הוא היה אומלל כל הצהריים, עצבני, מקטר, ובאיזה שהוא שלב פשוט החזקתי אותו חזק חזק, במין חיבוק עיקש, כולו משתולל, כדי שזה יוציא ממנו את הבכי. הוא בכה חצי שעה, רצוף, מלא וטוטאלי, ורק חיבקתי כשיכולתי (כשהוא לא דחף אותי, ואז התעצבן כשזזתי, וחוזר חלילה), ואחרי חצי שעה הוא פשוט נשכב עלי על הנדנדה בגינה, בשקט בשקט, נשם ונרגע- ונהיה שמח נורא. וזהו, אחר הצהריים התהפך.
תראי, גם אנחנו נעזרים בהומאופטיה (שעשתה פלאים), אבל לא בטוח עד כמה ההומאופטיה צריכה להתערב כאן. אולי זו תקופה בה הוא צריך לבכות ו"לאבד את זה" מדי פעם. (ואולי, אגב, ההומאופטיה חיזקה את התקפי הבכי לא סתם- ואיפשרה פתיחת ערוץ ביטוי הכרחי לו כרגע). תנסי ליצור תנאים "נעימים" לבכי הזה, בעיקר בשבילך, אולי להיות יותר בבית בשעות שזה צפוי. בכל מקרה, לא ציינת בן כמה הוא, ויכול להיות כמובן שבגילאים אחרים זה אחרת. קטונתי מלייעץ, כולה אמא לזאטוט אחד, ולומדת. ניסיתי לשתף בחוייה שלנו, אולי תוכלי למצוא בזה גם קצה חוט.
|
תוכן התגובה:
|
