שאני נמצאת באותו מקום בדיוק, ילדתי לפני חצי שנה +, ויש עליי עודף של 10 קילו. וזה מבעס נורא, אני מבינה אותך. א ב ל
לי יש תחושה שהגוף נפטר מהשומן בקצב שלו. העלית בתשעה חודשים (אני בעשרה כמעט), תני לפחות את זמן החסד הזה כדי שמה שעלה ירד! אישית לא בא לי לריב עם הגוף שלי. אני נדרשת לתפקד כעת בכל כך הרבה מישורים שהדבר האחרון שבא לי זה להיחלש פיזית.
הבגדים לא עולים על שתינו. הנה מה שאני עשיתי - העפתי למדף התחתון את כל מה שלא רלבנטי, נשבעת לך שנשארתי עם פחות מחמישה פריטים, אבל לפחות כאלה שעלו עליי וישבו יפה.
הלאה. קניתי בגדים שמחמיאים לי, גם במשקלי הבטטי. יש דבר כזה, בחיי! חצאיות בגזרת A למשל, חולצות עם מחשוף נדיב, כאלה. אז לפחות ירדתי מהסמרטוטים ומבגדי ההריון. ואני אפילו מקבלת מחמאות על "המראה הנשי" שלי
אני לא יודעת אם את מניקה, אני כן. ואין לי ספק שהקושי של הגוף "לשחרר" את הקילואים נעוץ בעובדה הזאת. אז אני אומרת לעצמי: זוזי הצידה. את, הגוף שלך, האגו שלך, החתיכה שהיית או שאת שואפת להיות - הם לא העניין כרגע. אני מזינה את התינוקת שלי! ואין לי דבר יותר חשוב מזה בעולם. ואחרי שאני חושבת לעצמי את המחשבה הזאת אני נכנסת לפרופורציה. כי אני יודעת שזה זמני.
התעמלות זה מצוין ובריא. תעשי, זה יעשה לך טוב, וגם לגזרה.
אבל נראה לי שהעניין הוא בקבלה עצמית של הגוף שלך, שילד, שהביא חיים. ושבתוך כך השתנה, התעגל, נמתח. אולי אפילו נחתך. נותרו בו סימנים. אני לא הייתי מוותרת על הסימנים שההריונות חרצו בי. כמו שלא הייתי מוותרת על הקמטוטים ועל השערות הלבנות שהתחילו לצוץ. רואה את זה כמו ספר, שאלה הם רישומיו.
ולמרות כל המחשבות היפות, ועל אף, מותר להתבעס על הדביבוניות סססאמו.
|
תוכן התגובה:
|