לחוצה יקרה,
מה שאת מרגישה הוא אוניברסלי לכל האימהות, רגשות האשם מגיעים בעסקת חבילה עם התינוק ממש כמו השילייה וחבל הטבור... זה נכון שהוא עוד יקבל חבלות, כשילמד ללכת, כשיתחיל לרוץ וכו' אופן התגובה שלך מאוד משפיע על התגובה שלו: ככל שאת מפגינה יותר היסטריה כך הוא ישתכנע שאכן קרה לו אסון וידרוש יותר תשומת לב, לעומת זאת, אם את את מצליחה לשדר לו רוגע, תוך כדי שאת מטפלת בו ומבלי להתעלם מהכאב שהוא חש, כך יותר מהר הוא ירגע ויחזור למשחק. כשהייתי ילדה אמי הייתה שרה לי דקלום בספרדית שהפך למעיין מנטרה בתרגום חופשי משהו כמו "רפא, רפא, אם לא יתרפא היום, יתרפא מחר..." וכך גם אני הרגלתי את בתי (היום בת 3) שהדקלום הזה + נשיקה הוא הטיפול (בחבלות הקלות יותר כמובן)עד כדי כך שאם אני מראה לה שיש לי פצע או סימן כחול, היא עושה לי את הטקס הזה ובעצמה אומרת "זהו, כבר לא כואב...
בקשר לרגשות אשם, את פשוט יכולה להגיד לו: "סליחה, חמודי, זה לא היה בכוונה..." עד כמה שידוע לי הפסיכולוגים בימינו אומרים לא להעביר את האשמה לצעצוע, לדלת, למדרכה, לריצפה שכביכול פגעו בילד, כי הוא צריך ללמוד לקחת אחריות ולהבין שהמכה קרתה באשמתו, כי רץ מהר מדי/ לא נזהר וכו'. אני הייתי הולכת לרופא. השקט הנפשי שלך שווה הרבה.
|
תוכן התגובה:
|
