קודם כל- לעוד מעט- כתבת נורא יפה. בתור ילדה יחידה אני לגמרי מזדהה עם הקושי בבגרות- אני אחת מול שני (עכשיו כבר רק אחת) הורים.. יחד עם זאת- לגבי אחים- הלוואי שכל המשפחות היו כמו המשפחות שלך. אבל אין ערובות. אני מסתכלת עם המשפחה של בעלי ושם- בסך הכל שלושה אחים, וכל כך הרבה קטנוניות, שתיקות, ביקורת ושיפוטיות. פשוט מגעיל. ולכן- לא הייתי מחליטה משהו רק על בסיס התמיכה בבגרות. אפשר לקוות לכך, אבל מכאן ועד למנוע את מלחמות הירושה, הדרך ארוכה..
את ההריון השלישי החלטתי באוטו, בדרך לאנשהו (לא זוכרת), מיד אחרי שהשארתי לחברתי הטובה הודעת מזל טוב על לידתה השלישית. עלו לי דמעות, שחלקן היו של התרגשות בשבילה, וחלקן היו של התרגשות ושל מוכנות מוחלטת. זה היה סופו של תהליך שהתחיל כמה חודשים לפני כן, שיחות ארוכות ביני לבין בן זוגי על האפשרות לעוד ילד.
אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת על ההריון השלישי כ'זכות'. כמשהו שאינו ברור מאליו כמו אלו שלפניו. ככה הרגשתי, ועדיין מרגישה.
אני יכולה לשתף אותך בהתלבטות שלי לגבי ילד רביעי- אני צעירה, ויכולה להספיק עוד כמה ילדים, ולכן ההתלבטות אינה תלויה בזמן, או כסף (מעולם לא היה שיקול) או גיל. אבל אני מרגישה, ששלושה, מבחינתי זה הגבול שלי. לתת לשלושתם את כל מה שהייתי רוצה לתת, לא יוכל להתקיים אם יבוא עוד אחד. ואני לא מדברת על רכוש. אלא על הקשבה, על שיחה, על חיבוק. להצליח לקרא לכולם סיפור, לשמוע איך עבר היום שלהם, לזכור להתקשר לחבר, ולהכין איתם איזה מטלה למחר. חבל לי, כי הייתי רוצה עוד ילדים. אבל אני שלמה עם ההחלטה (כרגע), מתוך הבנה של היכולות שלי.
השבוע הצלחתי לג'נגל שלושה כדורים. וחשבתי על זה, שאני מג'נגלת שלושה ילדים כבר תקופה, ורק עכשיו הצלחתי שלושה כדורים..
|
תוכן התגובה:
|