|
9/10/2008 19:12
|
די ותיקה
|
מאת:
|
|
מישהי מכאן - מאד מזדהה איתך
|
כותרת:
|
האמת היא שאצלי זה שונה - אני רוצה ובעלי לא רוצה. אני ממש ממש ממש רוצה. כבר עכשיו (למרות שאני עדין מניקה ולא קיבלתי מחזור מאז הלידה האחרונה). בעלי ממש ממש ממש לא רוצה. לא עכשיו ולא אף פעם. הוא אוהב לחלוטין את ילדינו, מאושר ושמח עם המשפחה ולא מבין למה צריך להרחיב אותה עוד. הוא טוען שמכל הבחינות הצלחנו לאזן את חיינו. אנחנו מתחילים לעבור את הגיל הממש קטנטן ומתחילים להריח חיים משל עצמנו, והוא רוצה בחזרה קצת חיים כאדם, חיים כזוג. לא רק כהורים. שתבינו - הוא אבא נפלא, משקיע מאד ואוהב, תומך ונמצא שם לכולנו. אבל מספיק לו ודי. הוא אומר שיש משהו כל כך מאוזן בזוג עם שני ילדים. לגבי הטיעון שלהן זה יהיה טוב יותר עם עוד אחים הוא טוען שזה לא תמיד קשור למספר אחים יש אחים בקשרים נפלאים גם אם הם מעט ויש אחים בקשרים איומים. גם מבחינה אקולוגית הגיוני יותר לעשות שני ילדים... ואני מסכימה עם הכל ובכל זאת מרגישה את הרצון, הצורך, הכמיהה. לי לא חסר עדין החיים של עצמי. אין לי בעיה עם ההקרבה. לפעמים בא לי להעלם איתו לאיזה סופשבוע באנגליה אבל לא נורא אם זה יחכה עוד כמה שנים. אני לא רוצה לעבור את הגיל הממש קטנטן ומיד רוצה שיהיה עוד גיל ממש קטןטן בבית. יש לי חברה שאומרת שבהרבה מקרים שהיא רואה, הילד השלישי מגיע מתוך בריחה מהזוגיות. בהתחלה עושים ילד אחד, בדיוק כפי שאת תארת. ואז עושים לו חבר. הזוגיות עוברת את כל הטלטלות האלו ואם עוצרים כאן צריך להתחיל לשקם ולהתמודד עם הזוגיות, עם החזרה לחיי זוג. היא טוענת שנשים רבות חוששות מהשלב הזה ומעדיפות "לברוח" להריון נוסף. אני מניחה שהתאוריה הזאת עלולה לעורר כאן אנטגוניזם אבל כשאני חושבת על זה לעומק זה אולי לא מאד מופרך. אצלי, בכל מקרה, זה לא משנה את הכמיהה הגדולה. הקנאה בהריוניות, הגעגועים לכל שלב ושלב בהריון (כן, גם לבחילות האיומות בהתחלה) וכמובן הרצון העז ללדת שוב ולאחוז ביד תינוק קטןטן.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|