אני אחת מ-4 אחים, אחד האחים שלי בחו"ל השאר עסוקים....4 זה המינימום מבחינתי.
רציתי אחרי כל לידה - אני מניחה גם בגלל ההורמונים, אבל זה לא עבר כך שהם לא האחראים היחידים. אני פשוט אוהבת את כל מה שכרוך בזה, את התינוקות, להיות חלק מתהליך ההתפתחות שלהם, מכל ילד אני צמחה ולמדה, מתחזקת ומשתפרת. הם פשוט כוח החיים שלי, הם מכריחים אותי - מדי רגע - להתמקד במה שחשוב. מאז שהם נולדו לכל דבר תפקיד משני, ולמשפחתי תפקיד ראשי (הבעל גם, כמובן!).
עם כל הקשיים, עם כל זה שאני עדיין המטפלת העיקרית בהם, כל יום הוא תהליך שעובר עלי בו אני נלחמת לאמץ את התפקיד הזה, אמא. גם בעלי עבר תהליך בו הוא ממרכז את עצמו יותר ויותר סביב המשפחה. עם זאת, ועם כל הכבוד לו, בסופו של יום (גם בתחילתו וגם באמצעו) הילדות מוצאות את דרכן אלי, כך שהשנים הראשונות מאוד אינטנסיביות אצלנו. בכל זאת אני רוצה, שנינו באנו ממשפחות חמות וקרובות מאוד.
קראתי פעם טענה, שאף אחד עוד לא הגיע לגיל זיקנה והחליט שחבל שהביא עוד ילד אחד. אני חולמת, מקווה ומתפללת שבעלי יסכים גם ליותר מ4.
|
תוכן התגובה:
|