|
9/10/2008 20:25
|
מאמוש
|
מאת:
|
|
ואצלי זה משהו שטבוע עמוק בפנים בגלל העבר
|
כותרת:
|
שלי כבת יחידה. גדלתי ללא אחים ויש לי 2 מאבי ולא הייתי בקשר איתם כמעט כל חיי, כך שהיתה לי כמיהה מגיל צעיר מאוד לילדים משלי והאמהות באה לי בטבעיות רבה. בגלל שאני יודעת כמה קשה להיות בת יחידה (יש גם יתרונות אבל הם מתגמדים.), ידעתי תמיד שאני רוצה הרבה ילדים.זה היה כל כך ברור לי. אמנם רוב העול נופל עליי כי החצי הוא המפרנס העיקרי ונמצא המון בחו"ל, ההנקה הבלעדית, ההסעות האינטנסיביות לחוגים וכו' מעייפים וקשים, אך לרגע אחד לא חשבתי שזו סיבה שבגללה אעצור מלהביא את השלישי. ידעתי שאני רוצה והחצי מת לעוד שניים לפחות (זה בטח לא יקרה). אז הרגע המתאים הגיע אחרי 5 שנים ואני לא מצטערת שיש הפרש גדול יחסית, זה רק מקל עליי היום כי הגדולים עוזרים לי. יש לי חברות שעצרו בשניים בגלל הטענה שצריך כסף לגדל ילדים, צריך סבלנות וכוחות ואני מבינה אותן. אני מאלה שרוצות להעניק הכל לילדיי וברור לי שעם כל ילד המותרות מצטמצים. ברור לי גם שאני די כבולה לשנים הבאות בגלל ההנקה ובגלל העובדה שקשה לי לעזוב אותם בגיל צעיר. זו החלטה שקיבלתי. אמא שלי לפעמים זורקת לי משפטים בנוסח: " תראי כמה קשה לך עם שלושה, איך את בכלל יכולה לחשוב על עוד אחד מתישהו?" ואני אומרת- עם תחושות בטן לא מתווכחים. אני ידועת שיהיה עוד יותר קשה, אני יודעת שלפעמים אתחרט לרגע קל אחד, אני יודעת שאהיה עייפה מאוד, אבל החיוך, הרוך, המתיקות שלהם שווה הכל. בדמיוני אני מפליגה שנים רבות קדימה ורואה את כל ילדיי נכנסים אלינו הביתה בליל שישי וכל הנכדים מאירים את הבית והשמחה רבה. זה משהו שלא היה לי בחיי בילדות וזה קשה. ממה שכתבתי תוכלי להשליך על עצמך או לא, אבל אם יש בך רצון כלשהו, אפילו לא חזק במיוחד, אבל כזה שקיים, את צריכה לממש אותו לדעתי. כפי שכתבו לך- זה מצב בלתי הפיך, אח"כ אם תתחרטי לא תהיה דרך חזרה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|