יש לי הרבה יותר שפה משותפת עם אחי הצעיר ממני בשלוש שנים מאשר עם אחותי הצעירה ממני בעשר שנים - אפילו שהוא בן והיא בת. אבל אולי זה מקרי, עניין של אופי וכו'.
גם אצלנו אין תמימות דעים. סביר מאוד שהחמישי בוא יבוא (בע"ה!) ויש סיכוי לא קטן גם לשישי, אבל אני רוצה את הבא קרוב יותר ממה שרוצה בעלי.
למה אני רוצה?
*מכוח האינרציה, ברירת מחדל מחשבתית, נורמה חברתית (ככה זה אצל הדוסים - שלושה ילדים נראה מוזר). כל זה ברובד הדבילי, וברור שזה לא נחשב.
*אור נרות השבת... גם זה נשמע דבילי, אבל זה כבר פחות... הכוונה במובן הקונקרטי ביותר לזוהר העולה ומתגבר עם כל תוספת של ילד ושל נר בהתאמה, ובמובן הרחב יותר הכוונה לכל האושר, הסיפוק, האתגרים (!), רוחב הלב, אינספור פינות השוויץ הפרטיות ועוד ועוד שמביא אתו כל צאצא חדש. נכון שלפעמים קשה לראות את זה בין שלוליות הפיפי ברחבי הבית, הררי הכביסה והצעצועים המפוזרים (גם אני מאלה, הלא-מושלמות), סימני הנשיכה מפי תאומה א' על יד ימינה של תאומה ב' וכל השאר - אבל אני עובדת על עצמי, וב"ה משתפרת: היום הלכתי ברחוב, ובכל יד הובלתי ילדה בוכייה, ופתאום התנערתי מהבאסה של ה"אוף! למה הן ככה עכשיו?", והיה לי כיף להרגיש את שתי כפות הידיים הרכות האלה בידיי.
*המתיקות התינוקית הזאת. אחחחח! רק מלכתוב את זה בא לי שהקטן יתעורר. טוב, בעצם אני אתגבר :)
*אחים. כמו שכתבו לפניי, זו מתנה נהדרת לילדים. אנחנו כהורים משתדלים לטפח את הקשרים בין הילדים, וגם לספק מודל חיובי (טבעי ולא מאולץ) של יחסים חבריים עם האחים שלנו. ואם לא תהיה מי-יודע-מה כימיה בין מי מבינהם לאחר - תהיה להם יותר בחירה...
*וגם אני מדמיינת את הזמן שיגדלו הילדים, והקן יתרוקן, אבל בכל זאת תמיד יהיה מי שיבוא לבקר.
*ואולי גם זה שיקול, אף כי משני: שהנטל לסעוד אותנו בזקנתינו יתחלק בין יותר נפשות מחויבות.
אז למה לא לרווח יותר? (כל הכבוד למי שקראה עד כאן. נראה לי שהפכתי את הפורום למעין יומן...)
*נראה לי טוב ליחסים בין האחים.
*אני חוששת ללדת בגיל מאוחר. הסטטיסטיקות מפחידות. בזה בעלי לא מסכים אתי. נראה.
*אני חוששת ממה שכתבת, תיתי: אם נצא מכל הסיטואציה של לקום בלילות, לחתל וכן הלאה - יכול להיות קשה יותר לחזור, ואח"כ עלולים להתחרט על הפספוס.
החלטות מושכלות ומוצלחות לכולנו!
|
תוכן התגובה:
|