|
5/2/2009 11:27
|
ריש
|
מאת:
|
|
תלוי בביה"ס, תלוי בבית ותלוי בילד עצמו.
|
כותרת:
|
גם אנחנו גרים ב"בועה". עדיין הגמד, לא טס לחו"ל פעמיים בשנה (כמו חלק ניכר מהילדים בכיתה שלו) או לובש מותגים לביה"ס (כי אני חושבת שזה בזבוז זמן וכסף ויש דברים חשובים יותר).
כן חשוב לי שיקבל כל מה שהוא צריך (להבדיל מכל מה שהוא היה רוצה... ויש ביניהם הבדל תהומי!) - גם אם המשמעות היא עלות, זמן וטרטור שלנו (זה כולל מבחינתי חוגים, טיפולים שונים ומערך הסעים לחברים שגרים מחוץ לישוב).
קיומו או העדרו של "כסף" הוא לא מענינם של הילדים. זו דאגה של הורים (וגם אחריותם הבלעדית). וכסף אינו גורם לנו לאושר אלא רק מאפשר לנו לחיות בנוחות יחסית.
אני חושבת שלא גדל לי "סנוב" בבית. בכל פעם שאנחנו נמצאים בסביבה חדשה הוא יוצר קשרים וחברים חדשים. הוא נדיב (גם אם יש לו מעט - לחיסון שלחתי איתו אצבע שוקולד קינדר שחולקה שווה בשווה עם החברים שישבו עימו בקבוצה בכיתה, "כדי שלא יקנאו") וחבר טוב ללא קשר ל"מעמדות" כאלו ואחרות.
וכן -יכולתי לבחור לשלוח אותו למסגרת "ממותגת" יותר, שבה אולי היתה לי קצת יותר נחת מזו הנוכחית אבל אני חושבת שההכרות עם ה"סטנדרטי" היא חשובה גם עבורו. בתוך המסגרת אני עדיין משתדלת שתהיה התאמה לצרכיו של הילד הפרטי שלי (גם אם זה "מטרטר" אותנו לשיחות ולבנית תכניות לימוד ספציפיות עבורו)
ולגבי אינטגרציה - בשעתו למדתי בחט"ב אינטגרטיבית וזו היתה זוועה! ביה"ס היה גדול מאוד (9 כיתות בשכבה אחת) מרוחק (מערך הסעים שהעדפתי לוותר עליו בגלל הדוחק והמחנק והייתי הולכת ברגל כמה קילומטרים מידי יום) ותעשייתי מאוד ביחס לביה"ס היסודי שהיה מאוד ביתי וקרוב.
אישית אחד הדברים ששנאתי בביה"ס היה הכפיה להושיב אותי ליד ילד שהיה מגיע עם גדודי כינים על הראש, בשם האינטגרציה (ואני שהייתי עם שיער ארוך ועבה במיוחד, הייתי עוברת כל שבוע עינוי מחודש... לא עזרו תחנוני למחנכת ובסופו של, נשברתי ונפרדתי מהר השיער שלי).
אגב, בתיכון בחרתי ללמוד במסגרת אינטגרטיבית שפויה ובה 3 כיתות בשכבה ממש אנטי-תיזה לתעשיה של חטיבת הביניים הנוראית ההיא.
כך שזה בעיקר תלוי במסגרת הספציפית ולא בתווית שלה...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
