מצטטת את העו"סית של הגן של הבנות משנה שעברה (אותה מיתולוגית שהעבירה שיעורי הורות שהיממו אותי :-) ) - "אל תשכחו שאתן כאלה גדולות והם כאלה קטנים" (עם סימון מתאים באוויר עם היד). השליטה בסיטואציה היתה, עודנה ותהיה בידיים שלנו לא משנה איזו קטסטרופה הם מעוללים. הישועה אף פעם לא תבוא מהם. רק מאיתנו. המשימה הבלתי נגמרת שלנו היא להדריך אותם בגדילתם: הדרכה מתמשכת, עקבית, סבלנית. קטלגו אצלכם מקרים נוראים מהעבר - אני בטוחה שהאירועים שבהם נשארתן רגועות הסתיימו מהר יותר מאלה שבהם התמוטטתן.
אצלנו יש פסקי זמן לא רק לקטנים, אלא גם לגדולים (לצורך הירגעות ואיסוף החלקים שהתפוצצו...). זה כל כך מושרש שלפעמים הגדולה שלי (בת 5.5) מציעה לי ללכת להירגע, כשהיא מלטפת לי את הגב :-)))
בגידול ילדים - העקביות, הסבלנות וההכלה מנצחות ב99% מהמקרים. אל תפסיקו להשתדל ואל תתיאשו בדרך
|
תוכן התגובה:
|