מעניין מה כבר ניסיתם?
אני חושבת שמילות המפתח בטקסט הזה שלך הן: "אני כבר טעונה מאוד", "ואני מרגישה שאני כושלת כאמא. לא מצליחה איתו", וגם "ריבים בלתי פוסקים עם בעלי".
באקלים רגשי כזה, קשה לנו מאוד לתמוך בילדים שלנו בהתפתחות שלהם.
זה הרי ככה. זו ההתפתחות שלהם - לא שלנו. אבל אנחנו יכולים לתמוך בהם, או להקשות עליהם, בתהליך הזה שלנו. וזה תלוי, לדעתי, באם לנו יש תמיכה לתהליך ההתפתחות שלנו? או שאנחנו לבד עם זה? או לבד בתוך הקשר הזוגי - שזה, גם, קצת לבד. בכל נקודה נמוכה שהיתה לי עם ילדי, הבחנתי תמיד שאחד המקורות לקושי הוא הערבוב שלי איתם. הרי אתם לא אותו אדם. כתבת "ואני מזדהה עם הקושי שלו" וזה מקום שבעצם משאיר אותו לבד. כי אם את איתו בתוך אותה קלחת, מי נמצא יציב, בחוץ?
עד היום - אולי בגלל הגיל של הילדים - בכל קושי שלהם תמיד פניתי לתוך עצמי. איפה התסביך שלי. איפה נקודת המבט שלי מוגבלת. איפה אני מוצפת רגשית. ומשם תמיד היה קל יותר לפתור את העניין שלהם, לתמוך בהם בתהליך שלהם.
|
תוכן התגובה:
|