בנות תודה, זה לא שאני מחפשת ביה"ס פרטי משיקולים אליטיסטים או משהו כזה, אלא שאני מרימה ידיים מראש ונוטה לא להילחם עם כל הכוח ולמצוא את עצמי נלחמת מול קיר בטון. ביה"ס של בני בשכונה שלנו פשוט מאכזב ומתסכל אותי כל פעם מחדש. הוא חורט על דגלו סיסמאות של "לא לאלימות" אבל בפועל הוא פועל רק לאחר שמתרחשת אחת כזו לא עושה דבר כדי למנוע או לפקח שלא תישנה. התוצאה- בני (ואני אחריו) איבד את האמון ואת הכיוון... למרות שהוא רק בכיתה ג', הוא כבר 6 שנים במסגרת לימודים (התחיל בגיל 4 כשגרנו בחו"ל, ונמצא במסגרת הנוכחית שנה שניה) ומעולם לא הייתה בעיה של הסתגלות למערכת, לכללים ולדפוסי התנהגות- נהפוך הוא. בשנה האחרונה החלה הידרדרות נוראית. אז באמת בהתחלה חשנו שאולי מדובר בו, בחינת גבולות מול מורה חדשה, גיל, ועוד 1000 סיבות והתחלנו לעבוד איתו תוך תמיכה בו אך גם תמכנו במערכת- שיחות עם המורה ועם המנהלת וכו'. אבל בכל אחת מהפעמים שהיה מעורב באלימות, לאחר בדיקה קצת יותר מעמיקה, הסתבר לנו שהוא תמיד מצא את עצמו בפינה שחורה, בלי שום תמיכה של מישהו מהמערכת, מגיע למצב שהוא צריך לפתור את הדברים לבד ומתוך מקום של הישרדות והרבה תסכול וכעס והתוצאה- תגובה שלבסוף פוגעת בעצמו... נמאס לי מהמשפט שזורקים לי בכל שיחה "הוא צריל ללמוד להסתדר, לשרוד, הוא יהיה בהרבה סיטואציות כאלו בחיים וכו'. נמאס לי. הוא לא מאושר, הוא מבולבל מי חבר ומי לא (למשל חבר שהחשיב טוב, שבעט בו תוך כדי משחק כדורגל כי התעצבן שהקבוצה שחו מפסידה ואחרי יום שאל אותו אם הוא רוצה לעשות ביחד יומולדת, חבר אחר שקילל אותו ו"הזמין" ילדים אחרים להצטרף ואז כמה ימים אחרי רצה לבוא לישון אצל בני) לאחרונה אפילו התחיל להתלונן על כאבים בזמן הלימודים- בטן, אזניים, ראש. דברים שמעולם לא היו קודם לכן- לא בגן ולא בביה"ס הקודם. אני רק רוצה שיהיה מאושר- שתהיה לו ילדות נעימה וש"יתמודד" עם החיים ממקום שכבר יש לו ביטחון ולא כי הוא מפורק! אז זהו- סליחה על האורך, הייתי חייבת לשפוך גם את התיסכול שלי מכל התקופה האחרונה. ליבי.
|
תוכן התגובה:
|