ואמא היא הרבה יותר מיולדת ומיניקה. הייתי שם, במקום שלך, עם הגוש הזה בגרון. גם לי יש שלושה ילדים, הלידה האחרונה שלי הייתה לפני 8 שנים, הינקתי את שלושתם, ואחרי הגמילה השלישית הרגשתי בדיוק כמוך. בדיוק. עוזר לדעת שזה עובר? את מתאבלת, ומותר לך. את עוברת משלב אחד בחיים לשלב אחר. זאת פרידה, ואני זוכרת כמה קשה היה לשחרר את השלב הזה- שכולו אפשרויות פתוחות וחלומות שמחכים להתגשם. עבורי חלק מהאבל היה ששלב ההריון, הלידה וההנקה נתפס אצלי כמשהו ששייך לצעירים, בעוד שהשלב הבא, שלב של גידול ילדים קטנים ואח"כ גדולים יותר ויותר, שלב של התארגנות-מחדש בלתי-פוסקת של חיי המשפחה והזוגיות- הוא כבר לא כל כך שלב של תחילת החיים. זה שלב של אמצע.
אבל את יודעת משהו? הזמן כדרכו עושה את שלו. בהתחלה זה היה עבורי בלתי נתפס, לא מתקבל על הדעת, שלעולם לא ארגיש שוב בעיטות עובריות בתוכי, לעולם לא אחווה עוד לידה, לעולם לא ארגיש שוב פה זעיר נצמד לפטמה שלי. היום? תאמיני או לא, היום אני שלמה לגמרי עם הידיעה שזה מאחוריי. יותר מזה, יש בידיעה הזו סוג של הקלה. עברתי הלאה, אני כבר בשלב אחר. יש חיים אחרי שלב הלידות וההנקות, והם רק מחכים לך שתגלי אותם.
ואת יודעת משהו? אני מאמינה שתיהני מהם. באמת.
|
תוכן התגובה:
|