אוי כמה שאני מבינה אותך. הלב נצבט. הייתי שם בדיוק כמוך לפני שנה וחצי, כאשר רותם נגמל בגיל 3. 7 שנים רצופות הנקתי והייתי בהריון והיו לי 3 תינוקות בשנים הללו. האובדן על התינוק הזה, שכל פעם היה אחד מהם תורן בתפקיד הזה, נעלם לנצח. ולפעמים אני רואה תינוקות והלב נצבט. לפני שנה פגשתי ברחוב את בתיה המטפלת שלנו עם עגלת תינוק אחר, שמנמן ורדרד וישן, והרחם ממש התכווץ מגעגוע והלב ממש התכווץ מקנאה על הצורך בתינוק הזה, בחיבור הזה, וגם איך היא מעיזה לטפל בתינוק אחר (: לא יהיה לי עוד תינוק, מבחירה. בגלל הגיל, בגלל שהמערכת התייצבה כך ובגלל שעוד תינוק חפר את האיזון הזה שהשגתי בכל כך הרבה עמל ויזע וג׳ינגול אינסופי. כמה אפשר לא לישון בלילות, לא להיות מסוגל לתכנן, לא לנסוע לכמה ימים לבד עם הבעל ובלי הילדים, לא לתת לכל ילד את מה שהוא צריך כי יש לך תינוק כזה שהוא - כמו שחברה שלי נוהגת לומר - בגיל הסיעודי. הלב התכווץ מאד בהתחלה, אבל הכאב והגעגוע נחלשים, הכיווץ מתרפה. זה נחלש, אחרי תקופת האבל. ואת משלימה עם המצב ולומדת להעריך באמת את היתרונות שלו. ויש לו יתרונות לא פחות מהגעגוע. נשאר רק לחכות לתינוקות של הילדים שלי. זה ייקח עוד הרבה זמן, אבל גם זה יגיע. בינתיים, תתכונני לקבל חלק מהחיים שלך בחזרה שכבר שכחת שאיבדת אותו.... נשיקות.
|
תוכן התגובה:
|