הדואליות זו של העצובות למיניהן מפריעה לי מאד. הרי, לא אחת יש כאן זעקה לקבלת האחר, הבנתו, היעדר שיפוט וכד'. אבל הנה, כאשר מדובר באג'נדה שונה ועוד בליווי פאות (אלקים ישמור, לא עלינו), פתאם מתחיל המחול ההפוך מכל ההטפות הסובלניות. דוסובופיה לשמה. לא מרגיש נח במיוחד. דפלול, לטעמי דיון הסעד לא רלוונטי. בעצם, מה שהיה לי לאמר, הוא שאיננו יכולים לשפוט בכלים שלנו (שהם התוצאה של המציאות שלנו), את המשפחה הזו. אגב, אני משוכנעת שהם לא מצליחים להבין את אורח החיים החילוני. אז אנא, אם כבר קוראים לסובלנות, אז בבקשה כלפי כולם. וחויית הילדות היא לא אבסולוטית. היא לחלוטין תלויה בסביבה. ולמה ילד שצריך לקחת את אחיו לגן, איננו חווה את הילדות כמו ש"צריך".
|
תוכן התגובה:
|