גם אני, כמו ריש, חשבתי שהשארה בכתה א' זה צעד קיצוני, וכמוה הייתי סקרנית לדעת למה ומדוע... עכשיו כשסיפרת אני מופתעת לא פחות.
בדרך כלל אני לא אוהבת לתת עצות נחרצות לאנשים, אבל מכיוון שאני אמא לתאומות (שאגב, עולות לכתה א' אחרי שהשארנו אותן בגן שנה נוספת אחרי התלבטות ממושכת...), אני מרשה לעצמי להיות נחרצת. מבין האפשרויות – להעלות את שתיהן, להשאיר את שתיהן ולהעלות רק אחת – בעיני, האפשרות האחרונה היא הגרועה מכולן.
אני לא יודעת מה הבעיה של בתך שגורמת לך לחשוש, אבל אם את חושדת שיש לה לקות כלשהי (ואמהות תמיד יודעות הכי טוב) – טפלי בלקות הזאת כבר עכשיו! שנה נוספת בגן לא תעלים את זה.
לדעתי, להעלות רק אחת מהן יגרום נזק לזו שנשארה ויסמן אותה לתמיד כחלשה יותר. הסברים מלומדים על בשלות וכדומה לא יעזרו. הסבר שאולי יתקבל על דעתה עכשיו אולי לא יספק אותה כשתגדל. וכמובן, לא רק היא תגיב לשוני הזה אלא הסביבה כולה. יש הבדל גדול בין להפריד תאומים במסגרות חינוכיות (אני מכירה תאומים שעולים לא' ויילכו לבתי ספר שונים) לבין להעלות אחד ולהשאיר את השני.
לדעתי עדיף לא להקדים רפואה למכה, אלא להתמודד עם המכה כשתבוא, אם תבוא. יש הרבה דברים שאפשר לעשות גם בכתה א' לילד שיש לו קושי, גם במסגרת בית הספר וגם מחוץ לה.
לסיום אני רוצה לספר לך על זוג תאומים, בן ובת, שהיו איתנו בגן בשנה שעברה. האמא חששה שהבן לא בשל לכתה א' ולקחה אותם לאבחון פסיכו-דידקטי. ההמלצה היתה (כמובן, כמו ברוב האבחונים) להשאיר אותם בגן כי דווקא הבת לא בשלה, כך נכתב באבחון. בסופו של דבר, ממש ברגע האחרון ההורים החליטו להעלות. כשפגשתי אותה שאלתי איך הולך, והיא אמרה שהבת מאושרת, שזה מקומה, ושלבן יותר קשה, כמו שהיא ציפתה שיהיה. ובכל זאת, היא לא הצטערה שהעלתה אותם. מה שאומר שקודם כל התחושה של ההורים טובה יותר מכל אבחון, וגם שלהעלות ילד לא בשל זה לא כזה אסון, ועם העזרה המתאימה אפשר להעלות אותו על דרך המלך.
|
תוכן התגובה:
|