חשבתי שאמרתי כבר כל מה שרציתי, אבל מסתבר שיש לי מה להוסיף. לפני שנה בדיוק הייתי במצב דומה לשלך. אמנם אין לי ילדה עם לקות אבל בכל זאת, היתה התלבטות, להעלות או להשאיר. אני רציתי להעלות ובעלי רצה להשאיר. לא הצלחנו לשכנע אחד את השני, ובסופו של דבר הרגשתי שאני לא יכולה לקחת את כל האחריות על הכתפיים שלי, וויתרתי. הרגשתי לא טוב עם ההחלטה ובעיקר עם הויתור שלי. בדיעבד הבנתי, גם אחרי שיחה עם מישהי מבוגרת יותר, שחבל שלא התעקשתי שבעלי ואני נגיע להחלטה משותפת של שנינו ביחד, ולא שמישהו יוותר להחלטה של השני (הוא היה מוכן לקבל גם החלטה שלי, כמו בעלך). הרי אם בעלך היה אומר – בואי נלך על זה, נעשה את זה ביחד – לא היית מתלבטת עד כדי כך. אני חושבת שכדאי להשקיע את המאמץ הזה עכשיו לדבר ולדבר ולדבר, לנסות לשכנע האחד את השני, כי כשההחלטה משותפת העול קל יותר. ההורים שלמים יותר עם ההחלטה וזה עובר כמובן גם לילדים. אגב, למרות שהשארתי בלב לא שלם, בסופו של דבר השנה הזו היתה טובה להן. הקושי שלי בהשארה היה בעיקר פסיכולוגי. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שזה כשלון, השארות מאחור. אני מבינה לגמרי שזה משהו שלי. הסתכלתי בפליאה בהורים שהשאירו ילדים צעירים בגן למרות שלא היתה להם שום בעיה מיוחדת, סתם כי הם לא רצו שהם יעלו לבית הספר צעירים מדי. ההורים ההם לא הרגישו כמוני בכלל, וזה גרם לי לחשוב. אולי גם את מרגישה כמוני? למה כל כך קשה לך להשאיר ילדה ילידת דצמבר? זה לא משהו חריג, זה לא כאילו את משאירה ילדה גדולה. אני לא מנסה לשכנע אותך להשאיר את שתיהן. אני רואה שאתם חושבים באמת על כל ההיבטים, ומה לעשות, במקרה הזה מדובר בהחלטה מורכבת. גם להעלות את שתיהן זו החלטה סבירה בעיני, אם את מאמינה שתוכלו לתת את התמיכה הדרושה. אני רק מציעה לבחון שוב את הדברים ולנסות להגיע להחלטה שתהיה באמת משותפת של שניכם. בהצלחה.
|
תוכן התגובה:
|