4/11/2011 22:44
|
סוי
|
מאת:
|
אין לי תובנות, יכולה לספר על עצמי
|
כותרת:
|
אני התלבטתי הרבה זמן לגבי ילד שלישי. אצלי ההתלבטות היתה שונה לגמרי ואפילו הפוכה. לא פחדתי מהקשיים בהתחלה, להיפך התגעגעתי נורא למה שנקרא "לחבוק תינוק". התגעגעתי להנקה, לריח וכל זה. גם לא פחדתי שבעתיד אתחרט אם לא יהיה כי מבחינתי בכלל אין בעיה להישאר עם שני ילדים, ואפילו עדיף בעיני שאוכל לתת להן יותר. אבל לא הייתי מסוגלת לוותר לתמיד להיות שוב אמא לתינוק. גם ההריונות אצלי הם סיוט, ובכל זאת. בסוף כשהחלטתי להיכנס להריון כבר הייתי בת 37 בערך, ולקח לי שנה אם לא יותר. ואז בחודש השישי איבדתי את העוברית. כיום אני כבר בת 39 וברור לי שאני רוצה, יותר ממה שהיה ברור לי קודם. ואכן מסכימה עם קודמותי שיש אלף סיבות לכאן ולכאן ואין ברירה אלא להכריע עם הלב. למען האמת הפרופורציה היא יותר כמו 2-3 סיבות לכן ומאה סיבות ללא. אבל ה- 2-3 האלה לא נותנות מנוח. - לא יודעת מה אפשר להסיק מהסיפור שלי, אולי שגם אחרי שמחליטים ורוצים זה לא תמיד מייד קורה, וצריך לקחת את זה בחשבון, במיוחד בגילאים המאוחרים. עוד דבר שאני חושבת הוא שצריך להחליט. ההתנדנדות הזאת היא משגעת את השכל. למרות מה שקרה לי אני לא מתחרטת שלא עשיתי את זה מוקדם יותר, כי עשיתי את זה כשהתאים לי, כשלא התאים לא התאים. אבל - כשמתקרבים לגיל 40 אני חושבת שחייבים להחליט. גם אם תחליטי שכן וזה לא ילך מהר כל כך ואפילו אם לא ילך בכלל, עצם ההחלטה והעשיה תיתן לך מנוח. ואם תחליטי שלא גם אז תוכלי להירגע ולהמשיך הלאה מה שנקרא. אם את מרגישה שאת לא מסוגלת להחליט שלא, אז התשובה היא כן. מצטערת אם יצא לי נורא מבולבל.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|