הקטע של- רוצה לרצות עוד ילד. גם לי יש שלושה ילדים, שתי בנות ובן. לפני כחודש מלאו לי 39. שלושת החברה שלי, חבורה מדהימה ומגובשת, בני 11, 8 ו- 6, הם אושר גדול, אני לא צריכה לתאר כאן בפניכן. שלושתם נולדו בלי מחשבה יתירה לפני. כנראה זה היתרון בלהביא אותם בגיל צעיר יחסית.. השלישית, מדהימה ומיוחדת מאוד, היתה קשה ביותר בינקותה. שנת צהריים של 7 (!) דקות, ואח"כ בלילה יקיצה מדי 45 דקות, כל זה עד גיל שנתיים בערך. אנחנו תמיד אומרים, בצחוק, כמובן, שלפניה רצינו ארבעה ואחריה- שניים...:) לפני כשנה נכנסתי להריון שלא צלח בשלב מוקדם מאוד. גרידה. לכאורה משהו שקורה המון. רק שאותי זה לקח למחוזות אפלים, ונאלצתי להיעזר בתרופה נגד דיכאון, בה אני משתמשת עד היום. בכלל, אני מרגישה שברירית יותר, דברים שעברתי פעם בקלילות- היום קשה לי יותר. מצד שני אם פעם הייתי מאוד טוטאלית, הנקה בלבד, שהייה בבית עד שהילד בן שנתיים וכד', היום אני יודעת שאני יותר סלחנית כלפי עצמי. ולא, זה לא נורא אם אני אתן בקבוק, ואם אני רוצה ילד, אבל גם לוקחת כדורים נגד דיכאון, וזה אפשרי שניהם יחד- אז בסדר. ונכון שזה לא מושלם. אבל אני מקבלת את זה שאני לא מושלמת. ושדברים בחיים משתלבים זה בזה. והם לא תמיד כמו שהיינו רוצים שהם יהיו. הייתי רוצה שהבית יהיה יותר מוכן לתינוק, הייתי רוצה להיות בלי הכדורים, הייתי רוצה לדעת מה אני רוצה מחיי. אבל אני לא. ואם הייתי עושה את כל הדברים האלה לפני שהבאתי ילדים- מתבססת, מגיעה למהות האני שלי וכד'- כנראה שלא הייתי מספיקה להביא ילדים.. עבורי, אני מרגישה שיש פה שיעור. שבא ללמד אותי שאני לא מושלמת. וזה שאני לוקחת כדורים, ומתלבטת אם להביא עוד ילד, ושואלת מה לעשות בחיי- לדבר הזה קוראים חיים.
כתבתי לכן, ובעצם, לעצמי אני כותבת.
תודה.
|
תוכן התגובה:
|