שהרי אם הייתי כותבת על יחסיי עם בעלי כן הייתן מרגישות שיש סיכוי, שאפשר להציל את היחסים וכו'. אז למה כאן הגישה שלי צריכה להיות "אי אפשר לשנות רגשות או מחשבות של אנשים"? למה אני צריכה להרים ידיים? אני מצטערת אם אני נשמעת "כועסת" זה ממש לא, אני פשוט כועסת ומוטרדת מהסיטואציה. לא יודעת אם הייתי ברורה אבל המטרה של המפגש ושל שיפור היחסים הם לא בשבילי אלא בשביל שני הצדדים (ברור שגם אני סובלת מזה) שכבר לא יכולים לשאת את המצב. אמנם המוטיבציה של כל אחד מהם שונה, כל אחד בדרכו אבל בהחלט הם לא רוצים שהמצב יישאר כך. אז זה לא שאני יכולה להחליט שאני לא מצפה וזהו. זה חייב להיפתר ואני דווקא מאמינה שאם פעם אחת אחרי 10 שנים, כל אחד יקשיב לשני ויבין שגם השני מרגיש, כועס וכו' אולי משהו יקרה?
|
תוכן התגובה:
|