את בתי הגדולה חיסנתי כרגיל ולמרבה השמחה הכל עבר בשלום. את בני התחלתי לחסן לפי תוכנית החיסונים הרגילה, עם דחייה של כמה חודשים, והוא הגיב תגובה אלרגית לחיסון הדפטריה, מה שגרם לסבל גדול ומתמשך, לירידה באחוזוני הגדילה ועוד. לקח לו כ- 4 שנים להתאושש מהארוע הזה. אחרי הארוע הזה נעלמה התמימות ונעלם האמון העיוור. בנינו תכונית חיסונים אישית, קיבלנו הוראה להסיר חיסון שעלת (כי הפגיעה היתה בדרכי הנשימה), פיצלנו וריווחנו חיסונים ככל שניתן, ולמרבה המזל זכינו לאחות טיפת חלב משתפת פעולה באופן יוצא דופן, שלכל אורך הדרך התייצעה עם האחראית על החיסונים בנפה וזכתה לתמיכתה המקצועית. אנחנו מקפידים עד היום לחסן רק כשהילדים בריאים לגמרי לפחות שבועיים אחורה ממועד החיסון. ויחד עם זה, הבת הגדולה שלנו קיבלה לפני כחודשיים חיסון, תמים לכאורה, עם תופעות לוואי נדירות, ואת כולן היא העלתה בגורל וסבלה סבל בל-יתואר, שלמרבה המזל נמשך שתי יממות ולא יותר.
אני מאמינה שיש ערך רב להקשיב לתחושות הבטן שלנו. הגוף שלנו מסמן לנו משהו וכדאי שנקשיב. במקרה הזה, לעניות דעתי כדאי לקחת את ההקשבה לכיוון של דחייה קצרה לעת עתה, בירור מקצועי מהיר לגבי חיסונים, החלטה לחסן את מה שהכרחי עבור הילד ועבור האוכלוסיה הסובבת אותו (לגישתי אין באפשרותי המוסרית לסכן את הסובבים את ילדי) ומתן החיסון החיוני בהקדם ובזמן שהילד בריא.
|
תוכן התגובה:
|