ומספר ילדים שונה לא רק דוחה דברים בשנתיים, אלא גם יוצר אפשרויות שהן שונות מהותית. משפחה של שני ילדים שונה ממשפחה של שלושה ושל ארבעה. מכירה בהחלט מקרים שבהם הרביעי (ולפעמים השלישי) יצר מצב כלכלי קשה מאוד שלקח גם 10 שנים שבהן לא יצאו ממנו. ואז אין אוסטרליה - לא עם הילדים ולא בלעדיהם, אין כסף לזה. אין כסף לדברים הרבה יותר פשוטים. או שיש כסף, אבל אין באמת סידור מתאים לילדים - כל ילד נוסף הופך את מציאת הסידור עבור הילדים למורכב יותר. בעיקר אם הם צפופים.
גם אני כמו רונה - מרגישה שילדים כן מפריעים לתחומים מסוימים בחיי. ואני מקבלת את זה באהבה, כמובן, אבל גם משתמשת בשיקול הזה בצורה רציונלית כשאני חושבת איך לבנות את חיי. בתחושה שלי - ברור לי שזה מאוד אישי - כשיש לי ילדים קטנים אני אחרונה בתור, בסדרי העדיפויות, מתחת לכולם. קודם הילדים, אח"כ בנה"ז, בסוף אני. ככל שהם גדלים, זה מתאזן. ואני חושבת שמספר ילדים שונה בסוף גם יוצר "מצב יציב" שונה.
כל אחד שומע משהו אחר סביבו, ככה המוח שלנו עובד. מי שבלבה פנימה רוצה הרבה ילדים, שומעת רק סיפורים אופטימיים על הרבה ילדים. מי שכמוני החליטה על שניים וכל הזמן מחפשת צידוקים להחלטה שלה (...) שומעת בלי סוף קשיים וחרטות על השלישי והרביעי.
לא חושבת שמישהי יכולה לתת לך איזה נתון שישנה את הרצון שלך - נובע ממקומות מאוד עמוקים, כנראה - אבל רק לגבי השאלה אם לכולן יש דגדוג - כנראה שלא :-) ובעצם אולי כן. דווקא יש לי דגדוג לפעמים. אבל יש לי כמו לרונה דגדוג להרבה דברים, ולאחרים הוא כנראה חזק יותר :-) בעיקר קריירה, זוגיות, וזמן משותף עם הגדולים המהממים שלי.
:-)
|
תוכן התגובה:
|