אני לא רק רואה את הצד של הילדים. אני גם רואה את הצד של אמי. וגם שלי. אני לא יודעת אם זה מעליב אותה (מניחה שכן) אבל זה גם מעליב אותי. אני יודעת שזה לא קשור לזה שלא בא להם באותו רגע. לא בא להם לחבק אותה. והיא נותנת, ומעניקה ושומרת עליהם ואוהבת אותם כל כך. ואם אני משווה את זה (ואני משווה את זה) לשאר המשפחה, שהם מחבקים בשמחה, אני נעלבת. וחוששת מהמפגש של המשפחה המורחבת. שהיא תראה שהם מחבקים אותם ואותה לא. זה נורא עצוב לי.
|
תוכן התגובה:
|