כי אני מאמינה שהתשובה נמצאת שם, כלומר, ברווח בינה לבינך, ואני שמה לב שגם את חשבה עד כמה זה משמעותי.
הנטיה שלנו היא להתערבב עם הילדים, להזדהות איתם, לנסות לפתור להם את הבעיות, להקל עליהם. והנה את שמה לב שזה מה שקורה לך: ההתנהגות שלה גם מזכירה לך את עצמך במעבר הגדול של חייך (ויש שוני, כמובן, אבל עדיין יש שם הדהוד של המעבר ההוא), וגם מחדדת לך את הקשיים שלך במעבר הנוכחי.
אני מאמינה גדולה בתשומת לב פנימה, לעצמנו, והחוצה, אל הילד.
הנסיונות שלך "לאקלם" אותה או להראות לה שהכל בסדר בעיר החדשה ובחברה החדשה, או לבדוק אם זה טבעי או לא טבעי, ואפילו להקל עליה, כולם מובנים מאוד. בכל קושי שלה מתעוררת גם הדאגה שלך לה - היית כל כך רוצה שהיא תהיה מאושרת, וגם, איפשהו בפנים, אותם הים לקשיים שלך.
אני מאמינה ומלמדת שהדרך הטובה ביותר (וברוב המכריע של המקרים, כנראה שהיחידה) לעזור לילד היא באמצעות הקשבה, גם לכל מה שמתחולל אצלנו, וגם למה שמתחולל אצלו. תחשבי על ילד קטן שמבל מכה ובוכה. אם תגידי לו: תפסיק לבכות, הכל בסדר, רוב הסיכויים שהוא יבכה עוד יותר. אבל אם תחשבקי אותו ותתני לו לעבד את הבהלה והכאב והעלבון מהמדרכה שפגעה לו בברך, הבכי ייפסק מעצמו, וגם הכאב. כך גם המצוקה של ביתך. הנסיונות לרפא אותה ולזרז את היעלמותה רק ימקמו אותה חזק יותר בפנים, כי המקום המתגעגע מרגיש שמנסים להיפטר ממנו.
תבדקי אם יש בכוחך להתייחס אחרת לגעגועים שלה, וזה אומר, בראש ובראשונה, לתת תשומת לב לגעגועים שלך, אלה של היום, ואלה של הילדה שהיית.
אם תרצי להרחיב, מוזמנת לשלוח לי מייל. בהצלחה וחיבוק!
|
תוכן התגובה:
|
