העובדה שילדים שמחים ומשחקים זה לא מדד הכרחי, לדעתי, לחינוך טוב. אין שום דרך ששני אנשי צוות יכולים לתת את תשומת הלב הראויה לילד בן 3, כשהם צריכים להתמקד בעוד 34. אם יש גננת טובה, אז הגן מתנהל יחסית בצורה מסודרת, ובמפגש מעבירים תכנים יפים. בסדר. אבל צריך לחשוב גם על כל ההרגלים הרעים שמתפתחים כשאתה אחד מ-35: הילדים צריכים לצעוק כדי שישמעו אותם (עד היום אני מתווכחת עם הבנים שלי שידברו איתי בטון דיבור סביב שולחן ארוחת הערב, ולא יצעקו!), מתרגלים לאכול עם כפית או עם הידיים כי הגננת צריכה לדאוג שכולם יאכלו וממש אין לה זמן לדאוג לדברים כמו נימוסי שולחן... לא שוטפים ידיים אחרי שירותים, כי רוב הפעמים הם רצים לשם לבד ואין איש צוות פנוי שיפקח עליהם ששטפו ידיים... ועוד ועוד, והתוצאה היא ה"צבר" המצוי, שלא ממש יודע להתנהל בנימוס ובשקט. אז זה נכון שסוף סוף באו קצת לקראתנו ההורים, וזה טוב, אבל זה מאוד מתסכל - ואני לגמרי עם דרורית בקטע הזה - שמה שמציעים ב"חינם" הזה הוא פשוט לא מספיק טוב, בטח לגיל שלוש. ובגלל הקושי הכלכלי שרובנו נאבקים בו, ההורים שולחים את ילדיהם למסגרת שהיא רחוקה מלהיות ראויה.
|
תוכן התגובה:
|