שלום לך מירי,
אני מעריכה את האכפתיות שלך. כן, יש לכולנו צדקנות - אבל זה לא מבטל את הדאגה הכנה שלנו לאנשים אחרים, לחברות, לילדים שלהם, לילדים שלנו שגדלים בעולם הזה שהחברים סביבנו הם חלק משמעותי ממנו...
זו נקודה לא פשוטה: איך תומכים באדם אחר? כי ללא ספק האשה הזו זקוקה לתמיכה (כולנו זקוקות...) - אם מה שאת מתארת נכון, שהיא פנויה מאוד אבל מרגישה שאין לה זמן לעצמה, וקשה לה להקצות זמן לבן שלה (מה שנשמע) - אז זה נובע מתוך קושי. זה לא נובע מתוך רוע, וגם סביר להניח שלא נובע מתוך רק חוסר ידיעה. שאם היית פשוט "מאירה את עיניה" זה היה פותר את הנושא. זה לא פשוט כל כך. אני קוראת לנקודה הזו "אשליית הביקורת" - האשליה הגורפת בתרבות שלנו, שאם רק נגיד לאנשים מה הטעות שלהם - נעביר עליהם ביקורת - הם "ישתפרו". זה הרי כל כך לא עובד כך. גם עלינו זה לא עובד כך.
ומצד שני, ללכת עם הזרם של "זה לא העסק שלי" - גם פה יש נקודה לא פשוטה. הלך הרוח בשנים האחרונות (כבר די הרבה שנים) בחברה שלנו הוא של חוסר התערבות. אולי למדנו את זה מהאמריקאים. לא להתערב אחד בענייניו של השני. אנחנו לא רוצות שהחמות תתערב ואנחנו לא רוצות שאנשים ברחוב ידברו איתנו על התינוק במנשא. ומצד שני אנחנו מוצאות את עצמנו יותר ויותר לבד, כולם עסוקים בענייניהם, גם לא ממש עוזרים, כשרואים ברחוב ילדים מרביצים - לא פונים אליהם אלא מפנים את הראש והולכים הלאה. זה גם יוצר ניכור ובדידות. כל אחד שותק ובולע, ולאט לאט הקשר בין אנשים הולך ומתעמעם. לך כואב סגנון ההורות שלה, ואת לא צריכה להתערב כי זה לא עניינך, אז בעצם על מה נשאר לדבר, על מזג האויר?
אני חושבת שזה כן העניין שלנו, מה שלום השכן והחבר שלנו. איך הוא מסתדר בהורות. ובכלל בחיים. כדאי שזה יהיה העניין שלנו. ונכון שזה לגמרי לא פשוט. כי יש כאן כאב. וגם לנו יש כאב, ואנחנו מתערבבים פנימה לתוך הקושי של השני - וגם מערבבים פנימה שיפוטיות שיש לנו לכולנו, וקשיים אישיים שלנו.
ומה עכשיו? קודם כל לנשום. יש כאן קושי שלה, וגם שלך. להכיר בזה. ולשאול בתוך עצמך האם את יכולה לפתוח תקשורת מסוימת איתה בנושא הזה. לא תקשורת מהסוג הביקורתי. אלא מהסוג החברי. להוות אוזן קשבת לקושי שללא ספק יש לה, ואולי היא לא היתה כנה עם עצמה לגביו. ואולי תצליחי לעזור לה ליצור שינוי מסוים, אפילו קטן, ואולי לא. אולי החברות תלך ותעמיק סביב ההתפתחות הזו, ואולי זה לא יצליח והחברות תגיע למבוי סתום. לתמוך באדם אחר לשינוי זה מקצוע בפני עצמו. וגם מי שלומד ועוסק בזה שנים לא תמיד מצליח. אז קצת חמלה לעצמך בתהליך הזה, וגם לה...
ויש פה קטע של אישה מדהימה בשם אן וייזר קורנל, שתרגמתי מאנגלית. הכותרת: איך מאזנים קבלה עצמית עם רצון לשינוי? הוא לא נכתב לקהל הרחב אלא לאנשים שמתרגלים "התמקדות". אז אולי חלק לא ברור. אבל לי הקטע הזה הוא כמו מוסיקה ערבה... http://tadmor.biz/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9E%D7%90%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99
|
תוכן התגובה:
|