אנחנו בסדר, ליאון ילד עם עקרונות לגבי כל דבר כנראה, ואנחנו מכבדים אותו על כך... השלבים שלפני הם מאד מעניינים, כפי שאני חווה אותם - היכולת של הגוף להתגייס ולסחוב היא מוזרה ביותר, יש רגעים שכל כך נמאס להסתובב כל הזמן עם כאבים, לא משו לקחת לבנק אבל בלתי פוסקים... ואז זה משתנה ונהיה משהו אחר לגמרי... עד אמש הייתי במצב סופר סופר סופר דפרסיבי... נכנסתי לסחרחרת הזו של "נו שייצא כבר", כולם עם השאלות שלהם - "את עוד פה ?" ( - לא, זו פטה מורגנה !) "עוד לא ילדת ?" ( - ילדתי ואז הוא התחרט וחזר לבטן אז באתי לעבודה !) וכו' וכו' - זה אימון לשאלות שעוד תבואנה על ההנקה, המינשא וכל מה שנעשה עם התינוקות שלנו, פחות או יותר... אמש, אחרי שיא הדכאון - גלי השביזות גואים ואני על החסקה, מה שנקרא... התקשרה אליי גילה המדהימה, המופלאה - ובשיחה של עשר דקות העבירה אותי למצב אחר לגמרי, של שלווה, כבוד לרצון ולידע של ליאון מתי מתאים לו לצאת, והרבה כיף. בזמן עיסוי פטמות היו לי צירונים, אבל המוניטור הבוקר לא היה משו מרשים במיוחד... אביגיל המיילדת המליצה להתחיל הבוקר עם שמן קיק, ולכן אני בבית - כדי שאם יווצר הצורך להתמקם בשירותים... אז עדיף בבית מאשר בעבודה, לא ? וחוצמזה שאם עוד מישהו היה שואל אותי במסדרון את השאלות לעיל - הייתי קופצת מקומה 19 - זו בעיה שהמשרד בקומה כ"כ גבוהה... ואגב - ראיתי שכתבת "אם אחליט ללדת בבית" - קר טו אקספליין..?
|
תוכן התגובה:
|