|
4/8/2002 12:58
|
סאלוש
|
מאת:
|
|
המון תשומת לב לגדולה
|
כותרת:
|
היי ציונה!
נדמה לי שכתבתי פעם משהו דומה, אז סליחה שאני חוזרת על עצמי. בטח עם קטנצי'ק בן חודש את לא מתפנה לחפש.
הנסיון שלי הוא רק מהצד של הילד (אני בכורה ואחותי קטנה ממני בארבע שנים). וגם קצת מצפיה בבני דודים שלי (גילאים חמש ושנתיים).
אני קצת חולקת על דעת קודמותי - בשבילי לידת אחותי היתה טראומה רצינית. פתאום איבדתי את אמא שלי, ממש כך. אולי התחבר העניין שזו היתה תקופה קשה לאמא שלי (גורמים אחרים) ולכן זה החריף. הסתכלות בבני דודים שלי מצביעה על אותו דבר: משבר רציני לגדולה.
אבל ברור לי שיש מה לעשות: המון המון תשומת לב לגדולה. לתת לה קצת להיות ילדה קטנה (אולי איזו רגרסיה, הרי גם ככה כל הסיפור יבגר אותה בכל זאת). אני גם חושבת שמה שאמא 10 מציעה (שתשתתף איתך) יכול להיות נהדר, אבל במקביל גם לאפשר לה אולי להיות קצת יותר מפונקת, עד כמה שאת מסוגלת. סבלנות אליה ותשומת לב ממש במודע. כמה שיותר לחבק ושתשב עליך, לתת כמה שיותר לבעל לטפל בתינוק ולהשקיע בה זמן. לקבל את כל הרגשות הקשים שיש לה: כעס עליך ועל התינוק. לא לדכא את זה. פשוט לתת לה להוציא. אצל בני דודים שלי, אני פשוט יום אחד שמתי לב שדודה שלי כל הזמן מחבקת את הקטן וכל הזמן צועקת על הגדולה. וידעתי שהיא פשוט לא שמה לב לזה. ואחרי שדיברנו היא תפסה את עצמה והתחילה לחבק את הגדולה הרבה יותר וזה היה מדהים, שינוי דרמטי בילדה.
זהו, בסופו של דבר הם בטח יהיו החברים הכי טובים (כמוני ואחותי) אבל עד אז - יש לך עבודה! ודבר אחרון - אם את חושבת על הנושא ומתייעצת, מקדישה מחשבה ולא מתעלמת, אני חושבת שאת על דרך המלך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|