אילנה סיפרה לי פעם, שיילדה מישהי מאד אדוקה בדתה (לא יהודייה), והתפעלה מאד מביתה המסודר ומילדיה הבוגרים, שרק טופפו על קצות אצבעות מסביב, הציעו והגישו עזרה איכותית והצליחו מאד מאד להרשים את אילנה בחינוכם הטוב. ויש לי איזושהי תחושה, אולימוטעית לחלוטין, שהדת, המסבירה לאדם את מקומו, מקילה מאד על ההורים בחינוך ילדיהם. נדמה לי שהדור שלנו, החילוני, הוגדר לא פעם כחסר יכולת לקבוע גבולות, חדור רגשי אשם ועקב כך בלתי בטוח בעצמו, ובכלל נדמה לי ש'אנחנו' החילונים, מתפלספים מאד בכל הקשור לילדינו, ואולי יתר על המידה ולא לטובתם. שוב, אני מסייגת שייתכן שמדובר בתחושה פרטית שלי, ואו בשטויות גמורות ושכל אדם חילוני או דתי נוהג בהתאם ל'טיפוס' שלו והקשר לאמונתו דל בלבד. לאמונתי, חוסר הוודאות החילוני הופך את חיינו, יחסית ובהכללה גסה, לקשים יותר במישור התיאורטי החינוכי. אני יודעת כמה קשה לי למקם סולם עדיפות קבוע לגבי הצרכים שלי מול אלו של ילדיי. איני מדברת על סולם נכון או לא, אלא למצער - מובהק, קבוע יחסית, לא כזה שפוצע כל יום מחדש.
|
תוכן התגובה:
|