|
5/8/2002 01:41
|
אביטלל
|
מאת:
|
|
רותי- עוררת שאלה שמעסיקה אותי עד מאד. הרהור לשעת לילה מאוחרת
|
כותרת:
|
וידוי-אני תוצר של החינוך הדתי (היהודי) האורתודוכסי וכן,אני גדלתי בסביבה בה ארבעה ילדים היו הממוצע למשפחה, והיה ברור שצריך להסתדר, ושאמא תחזור לעבודה ותהרה, ותלד, וחוזר חלילה, ואף אחד לא עצר ושאל: איך הילד הראשון יקבל את השני והאם לחזור בכלל לעבוד, ומתי ואיך זה מסתדר עם האמהות. והיה בנשים האלה משהו מאד מאוזן ופשוט. אני חושבת שהדת עוזרת ליצור איזון,דוקא מתוך הסטטיות שלה. ועוד נקודה למחשבה: האם המצב הקיומי הזה של סולם ערכים, שכל יום נבחן מחדש הפך אותנו לאנשים שמחים יותר? הדתיים אומרים :ילדים זה שמחה. ועושים הרבה מהם. אני מתבוננת בילדיהם של חברי,ורואה בלבול, פינוק וחוסר כבוד. ונזכרת, שבעצם אותי, הילדה, אף אחד לא שאל לדעתי. כי היה ברור מה צריך לעשות ולחשוב. אורתודוכסית אני כבר אף פעם לא אהיה.אבל מעסיקה אותי השאלה, איך אפשר להיות גם סקפטי, לשאול שאלות על החיים וגם פשוט לחיות אותם בשמחה. ואיך לחנך את ילדי שידע את מקומו בעולם (שלא יהיה מפונק, אגואיסט וכו') ועם זאת שיהיה בעל ביטחון ועצמאי? ואולי המפתח הוא להפסיק לשאול כל הזמן...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|