קודם כל תודה לפולינה על השיעור בהסטוריה ועל העמדת דברים על דיוקם.
ובפ, אני מתוודה, כשקראתי את הודעתך אכן הצטיירת לי כיפת נפש, אבל עכשיו אני מבינה את כוונותייך יותר טוב (אני חושבת). ואם אני באמת מנסה לנטרל את הכעס על איך שהדברים מתנהלים פה (ויש כעס!), אז ייתכן מאד שאת צודקת וש-200 מיליון ש"ח הם לא כסף קטן. להתנות את זה בהכנסה זה קצת מרחיק לכת, כי זה מבטיח ששוב יאכלו אותה המעמד הבינוני-גבוה (אנחנו). את יודעת, אלה שיש להם הכנסה יפה, אבל רחוקים מאד מלהיות עשירים. אבל במבט מרחיק לכת, כתבת בהתחלה שאולי אפשר להשקיע את זה בחינוך וזה העלה אצלי נקודה למחשבה: אילו היו משקיעים את הכסף בחינוך, אולי אני ואתם היינו שמחים (כתוצאה מחינוך אחר, ומתחושת רווחה אמיתית של חיים בארץ הזו) לתרום סכום זהה לאלה שבאמת נזקקים. מה שקורה עכשיו הוא שככל שלוקחים מאיתנו, בני המעמד הבינוני-גבוה, אנחנו מרגישים נגזלים ופשוט פראיירים (וזה לא רק כסף, זה גם מילואים, כוח עבודה, הכל) וחסרי אונים שזה מכעיס. לא פעם עלתה בי המחשבה, שהייתי שמחה להיפטר מכל המוסדות הסוציאליים - אגרת הטלויזיה (שיעיפו את ערוץ אחד לכל הרוחות. גם שם יושבים מדושני עונג עם משכורות דמיוניות על כישורים שווים לאפס), על הביטוח הלאומי, על מס הבריאות הממלכתי - ושאני אדאג לעצמי בעצמי. וזו מחשבה קצת צינית ועצובה, שנובעת איפהשהוא מיאוש, מחוסר אמון שמשהו כאן ישתנה מן היסוד.
|
תוכן התגובה:
|