ובמצב כזה קשה מאד לחזור לעבוד, בגלל זה מרב עונה כך, כי את בהחלט לא מוכנה לעזוב אותה. גם אני ליבי נחמץ לפעמים כך באמצע היום כשאני חושבת מה עובר על הקטנטונת שלי בדיוק ברגע זה, אבל אני יודעת שאין סוף לדאגה, ואם היתה לי מצלמה - מה קורה בחוץ, מה קורה מחוץ לטווח הראייה של המצלמה, מה קורה כשאני לא מסתכלת, ואם אתמול לא היה זמן להסתכל... אין לזה סוף. אני מזכירה לעצמי שהילדים שלנו לא שבריריים כמו שנדמה לנו והם יגדלו מקסימים ונהדרים בזכותנו וגם בגללנו ובעיקר יעזור להם שלנו יהיה בטחון בהם, במה שקורה סביבם, ובעצמנו.
|
תוכן התגובה:
|