|
15/5/2003 00:01
|
שרי
|
מאת:
|
|
מיואשת שלי חזרתי אליך...
|
כותרת:
|
את בעצמך אומרת שאת מרגישה כמו שוטרת - ואני מרגישה הרבה כעס.. אז נורא קשה לחיות עם שוטרים שכל הזמן כועסים ומרגישים הקרבן, ונותנים לך להרגיש שאתה לא בסדר.. אז אם אני לא בסדר והיא לא מבינה אותי למה שאני אתאמץ? אני אמשיך לראות טלויזיה כי זה מפלט קל ונוח ובין וכה היא תכעס עלי לא משנה מה אעשה...מבינה למה אני מתכוונת יקירתי? נסי לחשוב על זה מנקודת המבט שלו...
ובטח שאין לו את יכולת ההתמסרות הטוטלית הזו לילד - הוא לא היה בהריון ולא ילד אותו ולא הניק אותו - הטבע קיפח אותו כאן.. הוא עוד לא הצליח להתחבר.. והוא צריך עזרה ולא כעס... קראתי פעם מאמר שטען שלאבות לוקח בערך עשרה חודשים עד שהם מצלליחים "ללדת" את הילד ולהתחבר אליו..יש הרבה גברים כאלה וכנראה שגם שלך הוא כזה...
הפתרון יקירתי הוא אהבה, ותקשורת!!!!
דברי איתו אבל לא בכעס... ספרי לו מה כואב לך והתחילי בזה שאת אוהבת אותו ורוצה לשנות דברים, רוצה לעזור לו ורוצה להעזר בו.. תני לו תחושה שאת זקוקה לו. שאת מתגעגעת אליו.. אולי הוא חש שאת כל כך מתמסרת לילד שאינך זקוקה לו יותר..?
בבקשה אל תוותרי עליכם - תילחמי על האהבה הזו...
ואנחנו כאן תמיד..
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
