אני שוב "מחוברת"
אני רוצה מאוד להתייחס לכל מה שכתבתן, אשתדל להיות בהירה...
דבר ראשון, כמובן שהיום בפרספקטיבה של כמה ימים הכל נראה פחות מאיים, פחות מלחיץ והרבה פחות "נורא". התקופה האחרונה עבורי הייתה מאוד דחוסה ואינטנסיבית, מה היה יותר קל אם הפסיכולוגית הייתה אומרת לי, טוב נשלח את בנך לייעוץ, אתם הורים נפלאים, בואו רק ניתן חיזוק לבן. והנה פתאום היא באה ואומרת: לא הוא – אתם, אני חושבת שאפשר בכמה שיחות לעזור לכם לעזור לבנכם. הרגשתי כאילו הייתי רוצה שיפער חור באדמה ואבלע לי בנחת ובשקט לתוכו. שוב פעם נותנים לי על הראש, שוב אני אמא לא טובה?! כמובן שכל זה בראיה מהלב לא מהשכל. קיבלנו הזדמנות פז לעשות משהו טוב עבור ילדינו ועבורנו. שנים אני חולמת על טיפול זוגי עבורנו והנה זה קורה, אז למה הפאניקה? אני גם חושבת שעלי לתת קצת יותר קרדיט לבעלי, הוא לא כזה מוגבל...(-:
אני גם חושבת שמה שזרק אותי קצת הייתה הכותרת, היא דיברה על ייעוץ הורי, הדרכת הורים ואני ישר חשבתי אז מה הגבולות, מה התחומים, האם אפשר יהיה להעלות נושאים "זוגיים", היום אני חושבת שפשוט אשאל את כל מה שמטריד אותי בפגישה הראשונה, לא קל לי עם חוסר בהירות...כפי שבטח כבר שמתם לב...
אני גם חושבת כמו שאמרה "פרטיות שלהם", תארו לכם שההורים שלי היו הולכים לייעוץ? אולי היה לי קצת יותר קל בחיים, מי יודע.
ברשותכן כמה מילים אישיות לכל אחת.
פולינה יקירתי, אני לא הולכת לשום מקום, רק הרהרתי בקול רם, לפעמים אני באמת מרגישה שאין לי מה להוסיף ולתרום, כבר עברתי את שלב המוצקים וההנקה ואני מרגישה לפעמים קצת אאוטסיידרית, אם את מבינה את כוונתי.
אני מוצאת את עצמי נפעמת מהעוצמה של הפורום הזה, אני עדיין, אפילו אחרי שנה וחצי, לא מאמינה שזה ייתכן. נשים (וגברים...) שמוכנות לתת כתף, תמיכה, אהבה, בלי שום תנאי ובלי חשבון, זה כל כך נדיר בימינו. לא במהרה אוותר על מקום כזה. ההרהורים שלי היו יותר בכיוון של האם לא הגיע הזמן לשים את עניין הלידות שלי מאחורי, להפסיק להתעסק בזה, ומה לעשות, בפורום כזה אך טבעי יהיה זה שהרבה ייסוב סביב זה, נראה לי שכדי למנוע מעצמי קושי פשוט לא אקרא סיפורי לידה ואבחר לי את הדיונים שאני מעונינת לקחת בהם חלק.
תיתי – נפלא! "אני סבורה שכל יום אנחנו יולדות את אימהותנו מחדש", אימצתי.
זהרי, אני מרגישה שבגלל הדרך בה גדלנו (הלינה המשותפת) אין לנו רפרנס, אין לנו בסיס להשוואה, אנחנו לא ממש יודעים איך "מתנהלת" משפחה, לא גדלנו עם הורינו ועם אחינו, כל מה שאנחנו עושים אנחנו לומדים דרך ויחד עם ילדינו, למשפחה בעיר יש מודל הזדהות לטוב ולרע – לנו אין!! מה אנחנו יודעים על יחסי אחים, כמעט וכלום, לעיתים אני מרגישה שאני ממציאה את הגלגל, את הטקסים שלנו, את דרך ההתנהלות המשפחתית שלנו, אולי זה סתם נדמה לי, אבל כך אני מרגישה. את מתחברת למשהו מזה?
לירוני יקרה – בטח שאני רוצה להיות חברה שלך...ולגבי ההורים, אין לי שום רצון או צורך לשנות את ההורים שלי, אני כבר מזמן, מזמן קיבלתי אותם כמו שהם, לא עושה איתם חשבון, למה? למה זה טוב? זה יקדם אותי? בטוח שלא. את החשבון אני עושה עם עצמי, מבררת דברים לא פתורים עם עצמי, בכלל אני חושבת שבגדול הרבה יותר נוח וקל להאשים אנשים אחרים בקשיים שלנו, זה פותר מאחריות, זה פותר את הצורך להסתכל במראה ולהגיד: זה אני. אני רואה את זה במשפחה שלי ואין לי שום כוונה לנהוג כך בעצמי. אני בן אדם בוגר עכשיו ואני צריכה לקחת אחריות על חיי.
גילי, מסכימה איתך שאנחנו הדור המתלבט, באמת יכול להיות שלהורינו היה יותר קל, הם פשוט לא התלבטו כל כך...בטח שלא בקיבוץ. כבר היה על זה פעם דיון בפורום, לא זוכרת סביב מה, אורית אמרה שפעם הכל היה יותר ברור, הייתה הצבת גבולות "לאומית", (סליחה שאני מצטטת ציטוט חופשי, לא זוכרת את המילים המדויקות) והיום כל משפחה צריכה להציב גבולות משלה וזה כמובן הרבה יותר מסובך.
מרסי יקירה, אני אגיע יום אחד, שאתגבר על הביישנות שלי...
ורד, המיטיבה כל כך לכתוב, אני שמחה מאוד עבורך על כברת הדרך שעשית ואפילו שאנחנו לא ממש מכירות, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד גאה בך! התעמתת עם פחדייך ויכלת להם. מקווה כך גם בשבילי...
אסתית, תודה לך. יש לי חברה טובה מאוד, שאנחנו משתפות האחת את השניה בהכל, אבל היא בשלב אחר ממני ולפעמים זה לא פשוט להעביר את מה זה להיות אמא לשלושה ילדים. וכמובן שאין מאושרת ממני שיש לי אותה...
ליאתיתי, מאיפה להתחיל? כהרגלי בקודש הדפסתי את דברייך ויצאתי לעשן "איתך" סיגריה... מה אני אגיד לך, היטבת לתאר ולהדגים את הפרדוקס בין הרצון שלנו להיות הורים מושלמים ובין זה שאין חיה כזאת, אנחנו יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו. כמו שאמרה גם מיכל פ. מי שלא עושה לא טועה... אני צריכה ללמוד לא להיות "כל כך קשה" עם עצמי. ליאתי, אני חושבת שניחנת ביכולת לעזור לאנשים, את צריכה לעשות עם זה משהו... כל כך נהניתי לקרוא את מה שכתבת, אין לך מושג. כתבת: "פחד, כאב וחברים אחרים (-אבי גרינברג) - מהם אנחנו צומחים, משם מתבצעות הגדילות הכי משמעותיות." לא פשוט לי עם האמירה הזאת, בעיקר אחרי הלידה של מיה, למה צריך את הכאב והפחד כדי לגדול? היום אני כבר לא מעסיקה את עצמי כל כך בשאלה הזאת, מקבלת את החוויה שלי כנתון ומנסה באמת להפיק את המיטב ממנה, מטיפה בלהט לכל חברה שלי שצריכה ללדת, כבר נמאס להן לשמוע את המשפט: כוח זה ידע.... תודה ליאתי.
אבינדב, כתבת יפה כל כך, נגעת בדברים כואבים, עוצמתיים, תודה והמון אהבה גם לך.
נירה יפה שלי, תודה גדולה לך, חיממת את ליבי, ובעיקר גרמת לי להסמיק... מילים טובות ונעימות כתבת לי, תודה יקירה.
תודה גם לך תמי, כתבת שאין לך מה להוסיף והוספת כל כך הרבה...
Liat יקרה, קראתי והבנתי אותך היטב, תודה גם לך, כל אחת מכן נותנת לי עוד נקודת הסתכלות, עוד זווית ראיה ועל כך אני מברכת.
שרי יקרה מאוד, את מאוד צודקת וכמו שכבר כתבתי, אתן לאיש שלי יותר קרדיט. גאות ושפל, ניסוי וטעייה, מאוד מסכימה עם זה, שכתבתי את ההודעה הייתי כנראה מאוד בשפל, העולם מחייך אלי הבוקר וקל לי יותר בלב.
אני רואה שאני מסתבכת, לא חשבתי שזה יקח לי כל כך הרבה זמן (וכוחות) לענות לכל אחת באופן אישי, אני רוצה כבר לשלוח את זה...
איריסי שלי, גם אני שלא בוכה בקלות, בכיתי שקראתי את דברייך, את מכירה אותי כל כך טוב, קוראת אותי כמו ספר פתוח, לפעמים זה אפילו קצת מפחיד... אני נוצרת את מלותייך בליבי, יודעת שאם וכאשר יגיעו ימים קרים וקשים אוכל להוציא אותך ואת מלותייך ממגירת ליבי ולהתחמם לאורם. אוהבת אותך.
עדי, אני אגיע בקרוב, מבטיחה. ולכל ה"מקנאות" אתן מוזמנות....
אורלי, תודה לך ששיתפת אותי ואת כולנו בסיפור שלך, אני מאושרת עבורך ועבור משפחתך על התיקון שעשיתם, בטוחה שזה לא היה קל, אבל עשיתם את זה, נפלא!
אני חושבת שמה שקורה לנו עם בננו, ילד רגיש בצורה יוצאת דופן (ואני לא היחידה שאומרת את זה...) שהוא כן מתכופף כדי לרצות אותנו וסובל לא מעט עקב כך, השאיפה שלנו "לשחרר" אותו מהכבלים האלו, לשלח אותו לחופשי. תודה לך אורלי.
שחר, תודה לך, אני שמחה שהצלחתי, למרות הבלבול שלי, להיות בהירה ולהעביר את מחשבותיי ורגשותיי.
יגור – אין עליך!! התגעגעתי מאוד.
"פרטיות שלהם", ממי, tul, בייב, מיכל של אייל, מיכל פ, ,annat אנט, לילוש יקרות שלי, תודה גם לכן, עשיתן לי נעים וטוב על הלב.
זהו, מקווה שלא שכחתי אף אחת, אתן נפלאות ואני מאושרת להיות חלק מהמקום הזה ושמחה שאתן מחשיבות אותי כחברה ושאתן נהנות ממני כמו שאני נהנית ממכן, תבורכו.
שלכן
אסנת
|
תוכן התגובה:
|
