עוד לא אמא, אבל אפילו כהריונית בעלת נסיון, אני מזהירה את חברתי ההריונית המתחילה: מעכשיו (ועד עולם, כנראה) תשמעי יותר דעות פסקניות וחד משמעיות מאשר שמעת בכל חייך יחד (והרי אנחנו כנשים שומעות, משום מה, דעות נחרצות על מה טוב ונכון וראוי לנו ללא הרף). זה פשוט מדהים איך ברגע שמדובר בהריון, לידה ובמיוחד ילדים, לאנשים פשוט נמס כל שריד של פלורליזם שהיה להם במוח, ומה *שהם* עושים זה לא רק הדבר הכי טוב, אלא זה הדבר היחיד האפשרי. "לידה בלי משככי כאבים?, השתגעת?", "אסור לעשות ספורט/יוגה בהריון", "החולצה שלך קצרה מדי"(!) וההמשך כבר בפתח: לא מזמן ישבתי עם ידיד טוב ואהוב, אב לשלושה, וקיטרתי קצת על זה שהנסיעה האחרונה שלי לחו"ל בשבוע 29 היתה האחרונה לחודשים הנראים לעין. ואז שמעתי את המשפט הבא: "עד שהילד יהיה לפחות בן שנתיים את לא תסעי, זה הגיל הכי בעייתי לעזוב אותם, את גם לא תרצי לעזוב אותו!" אז יכול להיות שזה נכון, שאני לא ארצה, אבל תארו לכן שאני ארצה???!!! למותר לציין שהאב הגאה באמת מקיים את שהוא דורש: הילדים נשארים עם אמם לפחות עד גיל שנתיים, הוא נוסע לבד...
אז לפחות כאן, בפורום הזה, אני נתקלת בקצת פחות פסקנות וקצת יותר סובלנות - אני בטוחה שאבוא לכאן עם התלבטויות אמהיות לפני שאפנה לכמה ממכרי...
יום נעים
|
תוכן התגובה:
|
