באמת לא זו המטרה, למנוע הקלת כאב. פשוט יש מקרים שבהם אין דרך להקל על הכאב (גם מוצץ מקל? לא נראה לי) ואז עדיף, לדעתי, לתת לתינוק למצות את הרגש השלילי, במקום להדחיק אותו. בד"כ הבכי בא כאשר הכאב/עצב/כעס כבר נוכח, ואז כל מה שאפשר הוא לחוות אותו או להדחיק אותו. זהו, הרגש השלילי כבר כאן. את זה אי אפשר לבטל (אלא במקרים שבאמת אפשר למנוע את הכאב, כמו שאתן טוענות, ואם זה נכון - אין לי התנגדות). ודרך אגב, אחרי הדקירה שלה סתיו לא בכתה בכלל (בפעם הראשונה) ובפעם השניה היא בכתה אולי אולי 30 שניות. כך שלא הייתי נכנסת ללחץ מכאב כזה קצר, בכל מקרה.
זו באמת נקודה מעניינת. כמה זמן הרגש השלילי נמשך, אם לא מדכאים או עוצרים אותו? בספר "גופה של אישה, תבונתה של אישה" נורת'רופ מדברת המון על לחוות רגשות כואבים (כמו סולטר, אבל אותה אתם בטח אוהבות :) והיא אומרת שתינוקות, הרגש השלילי שלהם נמשך בד"כ 15 שניות! כן, זה הכל! זה גם הנסיון שלי מסתיו. אם היא נופלת היא בוכה מספר שניות, משהו כזה, לא הרבה יותר (ואני מחבקת אותה כמובן). אז אם רצים עם מוצץ/צעצוע להשקיט תינוק, בתחושה שאם לא נעשה זאת הוא יבכה שעות - זה בהחלט לא חייב להיות המצב. להיפך לפעמים. אני ראיתי תינוקות שמתחילים להסיח את דעתם בעזרת שורת צעצועים/ממתקים והם פשוט נהיים מאוד לא מרוצים למשך שעות(!) מדבר שיכול היה לעבור תוך שניות. הבכי הוא בעיני תהליך ריפוי וסילוק של הרגשות הכואבים, אמצעי מאוד חשוב. בדיון הקודם גם שכחתי לומר, שבמחקר שראו שבדמעות רגשיות משתחררים הורמוני מתח (קורטיזול), הם גם בדקו וראו שאכן רמת הקורטיזול בדם נמוכה יותר אחרי בכי רגשי! כן, בכי אכן מרגיע, זו לא אשליה. זה לא שהם מפסיקים לבכות כי הם מיואשים, הם באמת נרגעים (זו הפרשנות שלי למחקר הזה).
ועוד משהו בנושא - חברה שלי אמרה לי שהיא דברה על הקטע של הבכי עם הבעל שלה, והוא אמר - "אבל מה, עדיף תינוק רגוע על תינוק בוכה!" וזה נשמע משפט כל כך טריויאלי, שקשה לערער עליו. אבל אם נחליף את המילה "תינוק" במילה "אדם", זה כבר משפט ממש הרסני! מה, עדיף תמיד להיות רגוע? האם זו נראית לכם בריאות רגשית טובה, תמיד להיות רגוע? אף פעם לא עצוב, כועס? האם זה אפשרי בכלל? אז מדוע אנחנו מצפים מתינוקות תמיד להיות רגועים ושלווים, אף פעם לא סוערים?
עכשיו לגבי מכות בראש. אני מבינה שזה בטח כואב למדי (אם כי לזמן קצר מאוד). וכאן נכנסת הדילמה! האם לרוץ אחרי סתיו בכל רחבי הבית, בכל שניה משניות העירות שלה, ולשים יד מאחוריה? שלא תיפול אף פעם? ואז איך היא אי פעם תלמד איך יורדים בעדינות (היא נעמדת על רהיטים), איך נופלים על הטוסיק ולא על הראש, שלא מומלץ לעזוב את שתי הידיים ממה שהיא נתמכת בו? זה נראה לי עוול בשבילה, מניעה של תהליך חקירה גופני. ומצד שני ברור שאני לא אוהבת לשמוע את קול החבטה של הראש שלה ברצפה. וגם לשמור אותה רק על השטיחים - לא מעשי, אלא אם כן אני עושה שטיח מקיר לקיר בכל הבית (ומה עם הבית של אמא שלי? של אמא של אורי? של סבתא שלו? בחוץ?) ואני גם אולי קצת חוששת מה יעשו המכות לראש שלה. אז מה אתן אומרות על זה? בינתיים אני נותנת לה ליפול ודואגת שלא יהיה משהו קשה במיוחד או חד ליד איפה שהיא עומדת. וחלק מהזמן זה על השטיח. ובאמת אחרי ארבע נפילות היא כבר למדה לא לעזוב את שתי הידיים כשהיא נתמכת בכסא. זהו, אשמח לשמוע את דעתכן.
|
תוכן התגובה:
|
