לדעתי מדובר בתקופה קריטית לילד הבכור, שבה הוא מגבש את מקומו במשפחה החדשה, ואת יחסיו עם האם. מנסיון אוכל לומר שעברו שנים עד שיחסי עם אמי השתקמו אחרי לידת אחותי (היום הם נפלאים - אחרי עבודה ששתינו עשינו). אני חושבת שיש חשיבות עצומה לאפשר לילד לבטא את רגשותיו השליליים. כל התעלמות זורעת את זרעיו של הרגל רב שנים של הדחקת רגשות שליליים. גם התעלמות עדינה בנוסח "אני רואה שאתה כועס, אבל עכשיו בוא נקרא ספר, איזה ספר יפה אתה רוצה לקרוא" גם זו התעלמות. או כמעט התעלמות.
בספר הזה סולטר מסבירה איך לתת לילדים לפרוק רגשות - ע"י בכי וע"י התקפי זעם, ומבדילה בין התקפי זעם שהם פורקן חיובי ומועיל של רגשות, לבין התנהגות הרסנית שצריך להפסיק (ע"י חיבוק שבד"כ יוביל לבכי).
גם למי שלא סבלה את הספר "התינוק יודע", זה ממש לא אותו ספר. כאן מדובר בילדים ולא בתינוקות, כאן כבר אין חילוקי דיעות על כך שהם זקוקים לבכי לפעמים (מי לא?) וגם כבר אין קושי להבדיל מתי זה רעב ומתי צורך לבכות (כמו אצל תינוקות). וזה ספר מאוד חכם שמטפל בהרבה נושאים, וממש מלמד איך בעצם להיות מטפלים של הילד. לשחק משחקים טיפוליים שיעודדו אותו לבטא את רגשותיו ולהשתחרר מהם.
בהצלחה, אני בטוחה שתצליחו להתמודד עם כל זה, כי את מאוד רגישה ואוהבת וזה הכי חשוב. אבל גם מודעות היא חלק חשוב לדעתי. אמא שלי אומרת לי, שאם יש משהו אחד שהיא מצטערת עליו, זה שבזמנו היא לא קראה ספרים ולא טפלה בתקופה הזו בצורה מודעת.
|
תוכן התגובה:
|