איריס יוטבת הקדישה בזמנו (ואולי עדיין) את אחד המפגשים בקורס ההכנה ללידה לנשים ההרות בלבד, בלי בני הזוג. מהר מאד עלו השדים בזה אחר זה. אחד הגדולים שבהם היה אמא. אמה של היולדת, כמובן, יחד עם חבילת השאלות שרבות מאיתנו דוקרות בה את עצמנו לפני לידה: האם אלד כמוה? האם אמי העניקה לי אמהות שאוכל להישען עליה בעצמי בבניית דמותי כאם, האם אשכפל ביחסי עם בתי את העוולות שהעכירו את המערכת שהיתה לי עם אמי, ועד כהנה.
איריס ענתה שאחד מייעודינו עלי אדמות הוא לעצור קללות. המילים דבקו בי.
עצירת קללות דורשת מאמץ. היא מעמידה את האב בפני עובדת היותו נימול, על כל הפירושים שעשויים להתגלות לו בצמוד לכך בימינו, היא גובה מחיר מ'דור המעבר', שאולי יהיה לו מעט יותר קשה חברתית (ואולי להיפך, כפי שטוענים ילדים 'שלמים' רבים), היא דורשת התחבטות קשה ואף עימותים אפשריים אצל ההורים.
השאלה האם נקיטת הצעד הבלתי הפיך (ראו דברי דיאנה ותותשדה), עומדת כנגד אפשרויות הפורענות הללו. מבלי משים, כולנו 'דור מעבר'. כל דור נפגע מפורענות שבאה אליו בירושה, ומשלם את 'המחיר החברתי' עד שתיקון מושג. אנחנו דור ביניים בין לידות החתך והדור ששיעורי החתך בו ירדו אל מתחת לעשרה אחוזים. אנחנו דור הביניים שהגיש ביד רועדת תכנית לידה, ובין הדור שאי הגשת תכנית לידה מדעת תהיה בו היוצא מן הכלל. והדור הבא אחריו יהיה דור שבו תכנית לידה תהיה ארכאית ובלתי נחוצה. תארי לעצמך שהדור הבא שלנו הוא אכן דור ביניים, יחליט ברובו בבוא העת שלא למול את ילדיו - איך אז ירגיש האב? אם דור המעבר הוא הכרח, ומניח שהדור הבא אחריו יקבל את אי המילה כנורמה, הרי ש'טובתו של הגבר' שוללת ביצוע ברית בדור ילדינו.
נאמר כאן פעמיים שסיוט לעשות ברית בגיל 18. מהמעט שידוע לי, אין הדבר בטוח כלל. ראשית, כריתת העורלה בתינוק, כרוכה בקריעה שלה ממש מהעטרה, שלא כמו אצל בוגר, אצלו העורלה והעטרה נפרדות. אני מייעצת לכל אם ששוקלת ברית מילה לראות פין של תינוק לאחר ברית, ולא להתעלף בדיעבד כי דמיינה שרק טבעת דקיקה מחברת בין השניים. שנית, האם אי ביצוע ברית שייטען בדיעבד שגרם סבל חברתי לעשרה ילדים, מצדיק כריתת עורלה ולו בתינוק אחד נוסף?
|
תוכן התגובה:
|
