גם אני בהיריון עבדתי קשה מאוד, בממוצע 10-11 שעות ביום (ולרוב נשארתי אחרונה) ולאף אחד בעבודה לא היה איכפת מכך שאני בהיריון. הבוס ה"גדול" זימן אותי לשיחה ואמר שפעם הייתי נהדרת, אבל מאז ההיריון הוא מרגיש שאני ממש לא משהו (וזה אחרי שהייתי מרותקת לבית שבועיים וחצי בגלל מחלה, וחזרתי לעבודה תוך שבוע עם כל האינטיביוטיקות), ובשבוע 37 כשאני לבד בבית (כי בעלי היה בחול) עוד שלחו אותי לעשות תורנויות במקומות מרוחקים מהבית, כי אני בהיריון ובחופשת לידה אני לא אעשה... אחרי הלידה נשארתי בבית חצי שנה (וקיבלתי איומים שלא יהיה לי לאן לחזור) וחזרתי רק בגלל שהבוס הגדול קודם והתחחלף. 3 חודשים אחרי שחזרתי פיטרו אותי כי "יש קיצוצים, והמערכת לא רוצה מישהי שלא איכפת לה מהעבודה עד כדי כך שהיא מרשה לךעצמה להישאר עם הילדה בחופשת לידה ארוכה". היום ממרומי פיטורי אני כל כך שמחה שזה קרה. אני הולכת לזנוח את התחום בכלל, ולפתוח בקריירה אחרת לחלטוטין.
עכשיו אני חושבת שאולי הסיפור הזה יכול לדכא, אבל המסר שלי הוא ששום עבודה לא שווה שתשתעבדי בשבילה, ותחיי את הרגע, ותעשי מה שטוב בשבילך. אמא של ליאור
|
תוכן התגובה:
|