את יודעת, אחרי שחווים חוויה מסוימת, קשה לא להרגיש כלום כשאדם אחר חווה דבר דומה, טוב או רע. בפעם הראשונה שאבא שלי נותח הייתי נערה צעירה. זה היה נורא מפחיד. חשבתי שהוא ימות כי ילד שהיה בכיתה שלי מת בכיתה ז' מסיבוכים עם הלב (הוא נולד עם מום) וחשבתי שכל מי שנכנס לניתוח לב מת. אבל ניתוחי המעקפים האלה הם משהו מעולם אחר. פשוט מחליפים להם את הצנרת. קצת יותר מ-10 שנים אחרי הניתוח ההוא, היה התקף לב מינורי וצינתור שהראה שהצינורות נסתמו ויש להחליפם שוב. ואז נכנסו לניתוח שני. נדהמנו כמה התקדמו ב-10 שנים אחרי שהסבירו לנו את ההליך הכירורגי שהיה שונה ומתוחכם יותר. הפעם אבא שלי התאושש לאט יותר והוא נראה היה לי מסכן וחלש. ביומיים-שלושה הראשונים הוא היה מטושטש ודיבר קצת שטויות ואני ישבתי לידו ופחדתי שהוא ימות, שוב. זו הרגשה איומה לראות את אמא ואבא חלשים וחסרי אונים. אבל הוא התאושש וקשה להאמין שהוא עבר אי פעם ניתוח מסוג זה. הוא בן 72, פעיל כמו איש צעיר, משתולל במכון כושר ורק דואג לבדיקות תקופתיות. אז אני מבינה אותך, אבל אני בטוחה שעוד כמה חודשים אבא שלך יהיה שוב הכי גיבור וחזק. עדי
|
תוכן התגובה:
|