|
19/2/2004 23:18
|
יסמין
|
מאת:
|
|
קצת OT וקצת לא - אנחנו אחרי הניתוח! ויש קצת מסקנות בפנים עבור חברייך
|
כותרת:
|
אז הנה אנחנו - אחרי הסיוט הזה. לכל מי שהתעניינה בנו, ונתנה מברכותיה הטובות, כאן, באימייל ובטלפון - הנה אנחנו כאן, יום אחרי הניתוח של שיר. וכמו שאמרתי שיהיה- אני מרגישה ששיר נולד לנו מחדש. היה נורא, אבל עכשיו הכל בסדר. היום שיר כבר הלך לגנון ומרגיש מצויין. הקטעים הקשים, לנו ולו, היו הכנסת המחט לווריד פתוח; ההירדמות שלו עם המסיכה וההתעוררות שלו. ההירדמות היתה קשה בשבילי- מילד חיוני שהפך את כל הצעצועים בחדר, הוא הפך תוך 10 שניות לילד שישן עמוק מאד. עמוק מדי...ואז - להשאיר אותו לבד, בידי הרופאים.. מפחיד מאד. האיש הציע (לאחר שנרגעתי מהבכי ההיסטרי) שנשכור מסיכה כזו להשכבות של הילדים, במיוחד בשישבת.. ההתעוררות היתה קשה בשבילו, עם המון בכי. הוא לא הבין היכן הוא והיה מחובר לכל הצינורות עדיין. ואז הודיעו לנו שאנחנו נשארים לאישפוז בגלל אנטיביוטיקה בווריד שהוא צריך לקבל. אחרי הרבה לחץ מצידנו הוחלט שאפשר בלי, ויצאנו בחזרה הביתה. לאט לאט הוא התאושש, למד ללכת מחדש, והיום הוא כבר ממש בסדר. שיר היה גיבור אמיתי בהתמודדות עם המציאות המאד מפחידה הזו. אז שוב תודה לכל התומכות. ומה המסקנות, לטובת המנותחים והוריהם - לא הרבה,אבל: לדעת כמה שיותר מראש על התהליך, וכל מה שמסביב. ככל שיש יותר וודאות מה הולך לקרות - כך יש יותר יכולת להתמודד עם הדברים. בד"כ יש פגישת הכנה יום-יומיים לפני הניתוח - להכין רשימת שאלות, ולשאול הכל, כדי שתהיו מוכנים לכל האפשרויות. המתח כל כך גדול, שכל דבר שבא בהפתעה - מתקבל קשה מאד. לגבי ההכנה של הילד עצמו- זה תלוי בגיל שלו. אז אם הוא בגיל של שיר (שנתיים וארבע) אז אשמח לפרט מה עשינו. ביום הניתוח עצמו - יש כמובן צום מהלילה, אז כדאי ארוחת ערב מאוחרת וגדולה, ולתת לשתות אם הוא מתעורר בלילה או לפנות בוקר, כי אח"כ כבר אסור. בביה"ח, כשמתחילים בפרוצדורות השונות - כמו מדידת חום ופתיחת וריד (כאמור - אם לא צריך אניטיביוטיקה לפני הניצוח, ורובם לא צריכים, אז יפתחו וריד רק לאחר ההרדמה, ואז הוא ממילא לא מרגיש כאב) - להיות איתו כל הזמן, ולא לתת לצוות לעשות לו משהו כשאתם לו איתו. לתתלו את ההרגשה שאתם שם בשבילו ובעדו. זה קשה לעיתים מול האוטוריטה של הרופאים. הקטע של ההרדמה עצמה קשה מאד להורה, לא כלכך לילד. תבקשו שהוא ישב עליכם, אתם תשימו לו את המשיכה תוך כדי חיבוק ודברי הרגעה. ברגע שהוא נרדם - מיד משכיבים אותו על מיטה ומוציאים אתכם החוצה. זה קטע קשה מאד להורים. לפחות כך היה לנו. ההמתנה בחוץ קשה ומתוחה. ברגע שהוא מתעורר קוראים לאחד מכם פנימה. אם הוא קטן סביר להניח שהוא לא יבין מה קורה. רק לחבק ולהרגיע שמעכשיו אתם איתו כל הזמן, לא עוזבים אותו. לקוח שעה או יותר להתאושש מההרדמה, לעיתים עם בחילות או הקאות. יש טשטוש גדול. זה מוזר לראות את הילד האקטיבי שלך כלכך מטושטוש ונבול. כדאי להביא בקבוק מים שלו או מיץ צלול כמו סיידר, לשתייה הראשונית אחרי ההתעוררות. לגבי אוכל - אם הוא אוהב מעדן חלב - הם מעדיפים, כי זה משהו שנחשב קל.. תשאלו אם צריך להביא. אצלנו היה במחלקה, אך שיר כמובן לא אוהב. והעצה הכי טובה שקיבלנו היתה מרותם - להביא מצלמה. צילמנו אותו לפני הניתוח - מחליף לפיג'מה, משחק, וגם אחרי. זה היווה כלי טוב לאחרי, כשהגענו הביתה, והוא ואחותו ראו את התמונות ויכלו לעבד יותר בקלות את החוויה הלא מרנינה הזו. זה מה שעולה בדעתי כרגע. אם הם ירצו לשאול עוד, אני מצרפת את המייל שלי, ואפשר גם כאן. שוב אני מודה לכל מי שהביעה את תמיכתה בנו, ומאחלת לכולם בריאות שלמה. שבת שלום יסמין
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|