עשיתי כל מיני טריקים. המתכונת של ביות פירושה היה שש בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, אחר כך למסור לתינוקיה, ומותר גם להדביק פתק לעריסה בלשון "לקרוא לאימא להנקה בכל שעה". ביום הראשון אכן דרשו למסור אותה בארבע, בדקו אותה וטיפלו בה, בינתיים החל ליל הסדר של בית החולים, אך ידעתי שאסור לי לשהות שם הרבה זמן. די מהר קראו לי בחזרה, כי הצאצאית רצתה לינוק. אולי היא הספיקה כבר להתרגל עד אז שהאפשרות ניתנת לעתים קרובות מאוד, למזלי היא גם נולדה גדולה ובעלת תיאבון הראוי לדובים. כשהשותפה שלי לחדר שסידור כזה של "ביות" בהחלט סיפק אותה ושצתה לישון בלילה ושיאכילו את התינוק ברמדיה, לא העזתי להפריע לה. יצאתי עם הבת שלי לפרוזדור והסתובבתי אתה מחדר ההנקה וחזרה וסתם בידיים (איזה כיף היה, בזכות האפי-נו, שלא הייתי מוגבלת בתנועה!), וכשפעם איזו אחות שאלה אותי מתי אני מתכוונת להחזיר את הילדה אמרתי שלדעתי היא עדיין רוצה לאכול... וכך היה עד לפנות בוקר. הבאתי להם אותה בשלוש בישנה עמוק ובשש קיבלתי אותה בחזרה. בערב השני כבר קלטו את הראש שלי והחזירו לי אותה אחרי שעה, ושוב היינו יחד עד לפנות בוקר. בבוקר השלישי התייצבתי להם לפני הנץ החמה והודעתי חגיגית שבלילה השעון הוזז למסגרת הקיץ, לכן זהו, כבר שש. כמובן איש לא התנגד, ובצהריים השתחררנו. הייתי שמחה ביות מלא מראש עם שותפה שרוצה בזה. לא היה קל לטייל בפרוזדור, אפילו בלי תפרים. לישון לא זכיתי בלילות האלה וזה נורא חסר לי.
|
תוכן התגובה:
|