הי דלית,
לי יש שתיים: הגדולה בת 2.8 והקטנה בת שנה, וגם אני גיליתי לא מזמן שאני בהריון, אבל עד שגיליתי אני כבר בחודש רביעי!... אז ההפרש יהיה יותר קטן מאשר מה שהיה בפעם הקודמת (שנה ו-8 חודשים) ואני כל כך מבינה את ההרגשה הזאת: סוף סוף היא קצת יותר ניידת (התחילה לזחול לפני חודש ועד אז היתה רוב הזמן על הידיים) ובעצם לא הרגשתי שקשה לי עד שנהיה לי יותר קל, ופתאום הבנתי "וואלה, באמת היה קשה קודם...". ועכשיו פתאום עוד אחד קטן כזה, תלוי בי לחלוטין, צמוד אלי. כשאני כבר סוף סוף יכולה לצאת קצת ולהשאיר אותה עם אחרים (חרדת זרים שעכשיו שוככת במקצת) אז כנראה שזה לא ימשך עוד הרבה זמן!
אבל יש גם התרגשות גדולה, ובפעם הקודמת עם הפרש קצת יותר גדול לא היה כל כך קשה מהבחינה הזו, תודה לא-ל, למרות שזה הצריך הרבה עבודה ומחשבה כדי שלא יהיה קשה. השיעור הכי משמעותי שלי היה שמה שהכי חשוב זה שאני שלמה עם עצמי ומתייחסת בטבעיות לתינוקת החדשה ולצרכים שלה, ולזה שגם לה מגיע זמן אבאמא. וגם מקבלת גם את הצרכים של הגדולה, ולא תמיד יכולתי לתת לה את מה שהיא התרגלה אליו, אז ניסינו צורות אחרות של יחס (לשים ראש עלי במקום שאקח אותה על הידיים, או שהיא תיקח חלק ביחד איתי בטיפול בתינוקת, שגם זו דרך להיות ביחד ולעשות דברים ביחד). כשקיבלתי את כל זה בהבנה - כך גם היא קיבלה את זה, ואם אני באתי עם רגשות אשם, וניסיתי לפצות אותה אז היא דרשה יותר פיצוי ולא היתה מוכנה להסתפק בתחליפים או בצורות אחרות ממה שהתרגלה.
המון בהצלחה, ותיהני, אצלינו הן חברות מאוד טובות היום.
אריאלה
|
תוכן התגובה:
|
