את כותבת על עצמך בגוף שלישי, טלגרפי, כאילו מאבחנת מישהו אחר. בקריאה שלישית חשבתי שזה מעיד על פגיעות גדולה. אני מדברת על אינטואיציה בלבד, אני כמובן לא אשת מקצוע בתחום הזה, אז אנא קחי אותי בערבון מוגבל. את "תופסת מרחק" מעצמך, מציירת את דמותך בקווים כמעט קליניים, יבשים כאלה, כמו תרגיל במתמטיקה: "קחו אותי, על מעלותיי בחזקת חסרונותיי, ותגידו לי אם התוצאה שווה אמא או לא". זה לא ממש עובד ככה. כמספר הילדים כן מספר האמהות. כל אחת שונה ומיוחדת בדרכה. את מתארת קשר רומנטי של "שנינו ביחד וכל אחד לחוד". זה נפלא אם זה מספק ומתאים לשניכם. אבל זה לא עובד ככה עם ילדים. איתם זה מאד שנינו ביחד", בהתחלה, וכל הזמן. עד שהם מסכימים להיפרד קצת, ויוצאים אל העולם. בשלב ראשון, ילד פירושו יצור שזקוק לך, יצור הישרדותי שתלוי בך. כאדם שמתקשה מאד לשאת תלות של אחרים, אני מודה שהשלב הזה לא היה לי קל. מלחיץ אותי כשתלויים בי. כשאני הישועה והמזור והפתרון לכל. אף פעם לא קיבלתי את זה מבן-זוג, כי הקפדתי לבחור כאלה ש"יש להם חיים". עם ילד, זה אחרת. הוא לא יבוא אליך בטענות על היכולות האמפתיות שלך. את כמו שאת, זה מה שהוא יכיר. לטוב ולרע.
אני מסכימה עם דרורית, שכדאי לברר עם עצמך דברים לפני שאת הופכת לאמא. ממליצה על טיפול "אחד על אחד" שיעזור לך להבין דברים לגבי עצמך, לקבל מה שאפשר ולנסות לשנות מה שמפריע לך. לבדוק יחד עם מישהו מקצועי איך לתאר את עצמך בשמחה ובהשלמה בגוף ראשון. לבוא לאימהות ממקום של נתינה, כי בהתחלה מקבלים מעט, ורק אחר כך - המון.
ונראה לי שווה לברר גם, למה את רוצה לאמץ ולא ללדת. בכלל לא בטוח שתתקלי בקשיים. יכול להיות שתהרי בקלות. האם יש סיבה אחרת לכך שאת מעדיפה לגדל ילד שאיננו פרי בטנך? לא שאני שוללת אימוץ. נהפוך הוא. רק שווה בירור מעמיק. כמו שאמרו כאן לפניי, ילד שאת אמא שלו (בין אם את היא שנתנה לו חיים, אם לאו) הוא בלתי ניתן להחזרה. זה לתמיד. והוא לא הולך הביתה בערב.
קראתי את הודעתך כמה פעמים, כי הרגשתי מאחוריה הרבה התלבטויות וקושי. האם את שוקלת אימהות חד-הורית, או בשיתוף בן-זוגך? ואיפה הוא בעניין הזה?
נכון, יש לך המון שאלות לפתור עם עצמך. את יכולה לשתף אותנו, או לברר אותן לבד, או עם מטפל/ת. אני מקחלת לך מכל לבי שתקבלי את התשובות הנכונות לך, ותחיי איתן בשלום ושמחה.
הוטיקה
|
תוכן התגובה:
|